AZ-h060

א:
משנתנו עוסקת באופנים מסויימים שבהם יכול נוכרי לבוא במגע עם יין במהלך תהליך יצור היין. נראה שמשנתנו מורכבת משלושה סעיפים.

ב:
הרישא של משנתנו עוסק בנכרי שעומד ליד הבור שבגת שהבעלים יהודי. הסוגיה שמעסיקה את החכמים היא הסבירות שהנכרי, שכל כך קרוב ליין מאחר והוא עומד על שפת הבור, יגע ביין ובכך יעשה אותו יין נסך. הפסיקה היא שאם הנכרי הוא נושה של היינן היהודי, אזי היין שבבור נחשב כיין נסך ואסור ליהודים לשתות אותו. בגמרא [ע"ז ס' ע"א] אנו למדים שהפסיקה הזו מוגבלת למצב בו היין שבבור הוא הערבון להלוואה שהיהודי קיבל מהנכרי. הנימוק הוא שהסבירות גדולה שהנכרי יתייחס ליין כרכושו מאחר והוא מצפה לקבל אותו כתשלום החוב. ולכן הוא יגע בו ויעשה אותו יין נסך בכל מיני דרכים – אשר חלקם מתוארים בסעיף הבא. ואולם, אם היין שבבור אינו עירבון לתשלום החוב הנכרי יזהר שלא לגעת בו כי לא ירצה לפגוע בסיכוי שהיין יוכל להיות המקור לתשלום החוב.

ג:
ואולם, אם הנכרי שעומד ליד הבור אינו נושה של בעל היין היהודי, אין סיבה של ממש להניח שהוא יגע ביין שבתוך הבור. ולכן, אלא אם כן מישהו ראה אותו נוגע ביין, ניתן להניח שהיין אינו יין נסך והוא מותר ליהודים.

ד:
באמצעיתא של משנתנו מוצגים ארבעה מקרים. בכל אחד מהמקרים נוכרי נוגע בדרך זו או אחרת ביין שבבור, ונאמר לנו שכל אחד מהמקרים האלו התרחש למעשה.

ה:
המקרה הראשון הוא של נכרי שעומד על שפת הבור ונופל פנימה! משנתנו מוסיפה שלא רק שהוא נפל פנימה אלא הוא גם הצליח לטפס ולצאת מהבור. משנתנו פוסקת שיש למכור את היין. (נבחן זאת לעומק בהמשך.) בגמרא [ע"ז ס' ע"ב] המקרה הזה מוגבל במידת מה:

הפרוש הזה של משנתנו נראה לי בעייתי. אין בלשון המשנה דבר שירמוז על כך שהאיש שנפל לבור טבע ונמשה ממנו מת. הפועל בו השתמשו, פשוטו כמשמעו "עלה" מן הבור, לאחר שנפל פנימה. אבל אם נקבל את הפשט הזה של המשנה תהיה לנו בעיה עם פסיקתם של החכמים: אם הנכרי נפל לבור וודאי שהוא בא במגע עם היין (!) ולכן היין כעת הוא יין נסך. ככזה אסור לבעלים היהודי של היין להנות ממנו בכל דרך. אם כך, כיצד יכולים החכמים להתיר לו למכור את היין? נראה איפה שהנימוק של רב פפא בגמרא הוא ניסיון ליישב את המקרה המתואר עם פסיקתם של החכמים. אם האיש מת, היין אסור לשתיה ליהודים אבל בעליו רשאי להחזיר את ההפסד על ידי מכירת היין. ואולם, אם האיש ניצל הוא יהיה כל כך שמח שהיום יהיה בשבילו כמו יום חג, וכך היין שבבור הוא יין נסך בכל צורה ואופן.

ו:
המקרה השני הוא של נוכרי שדוחף קנה לבור כדי למדוד את עומקו. יתכן והוא מעוניין לקנות את היין ורוצה לדעת כמה יין יש למעשה בבור. בין אם כך ובין אם כך, בעשותו כך היין היה ליין נסך, אך החכמים התירו למכור את היין – כמו במקרה הקודם.

ז:
המקרים השלישי והרביעי פשוטים. במקרה אחד, נראה שנכרי שעמד קרוב לבור ראה צרעה שעומדת לצלול לתוך היין והוא השתמש בקנה שהוא החזיק בידו כדי לגרשה. ברור שהאיש רוצה לעזור. ברור שהקנה בא במגע עם היין ובכך עושה אותו יין נסך. לבסוף, נכרי שהיה בסמוך לחבית יין ראה שהיא מקציפה. הוא טפח עליה עם הקנה שבידו כדי לצמצם את כמות הקצף. (ככל הנראה, הוא מעוניין לקנות את החבית אבל הוא רוצה לראות כמה יין יש בה וכמה קצף.)

ח:
בכל המקרים האלו החכמים אומרים שאסור ליהודים לשתות את היין, אבל מותר לבעלי היין למכורו ללא-יהודי. הנימוק הוא שככל הנראה בכל מקרים של נגיעה ללא כוונה אין אנו יכולים לומר שהיתה כוונה של משמעות דתית מצד הנכרי. לפיכך, אף-על-פי שאסור ליהודים לשתות את היין, הבעלים רשאי למכור אותו כדי לחסות על ההפסד הכספי.

ט:
רבי שמעון סובר שבמקרים כאלו היין לא נעשה יין נסך ומותר אפילו לשתיה. ואולם, אין ההלכה לפי דעתו של רבי שמעון.

י:
הסיפא של משנתנו מתארת מקרה בו המגע בין הנכרי והיין היה אפילו יותר רחוק: הנכרי, בהתקף זעם, לוקח חבית ריקה וזורק אותה אל תוך הבור. במקרה כזה החכמים מסכימים עם רבי שמעון ופוסקים שהיין שבבור לא היה ליין נסך.