AZ-h056

א:
כשהתחלנו ללמוד את הפרק הרביעי הזה של מסכת ע"ז ציינתי שבפרק יש שני נושאים. הנושא הראשון, בו עסקו שבע המשניות הראשונות של הפרק, עוסק בפסלים של אלים. כך שכעת אנו מגיעים למשנה השביעית והאחרונה של פרק זה שדנה בסגידה לפסלי אלילים והחל ממשנה ח' והלאה אנחנו נעסוק בפן אחר של ע"ז.

ב:
משנתנו הינה פילוסופית יותר מאשר היא הלכתית. היא עוסקת בשיח בין חכמים מסויימים לאחרים. השיחה הזו התרחשה בעיר רומא שבאטליה. למעשה, אנחנו יודעים מי היו החכמים שנטלו חלק בשיחה זו, שהרי חברי המשלחת לרומי מוזכרים בגמרא [מכות כ"ד ע"א]:

אם כך, ארבעת החכמים שהוזכרו בגמרא הם ה-'זקנים' שהוזכרו במשנתנו. העובדה שרבי אליעזר לא נכלל במשלחת מרמזת על כך שהמסע הזה לרומא התרחש בזמן כלשהו לאחר נידויו; למעשה, ניתן לתארך אותו במדויק לשנת 95 לספירה. (אלו המעוניינים בסיפור נידויו של רבי אליעזר ימצאו אותו ב-אבות 127.)

ג:
ראשי הסנהדרין נאלצו לנסוע לרומא לעיתים קרובות כדי להשתדל אצל רשויות האימפריה בענין זה או אחר, והמסע הזה היה רק אחד מהמסעות הללו. החכמים ירדו לחוף בנמל "פלטה" – Puteoli. העיר הזו היתה עיר נמל חשובה בצד הצפוני של מפרץ נפולי, כך שלאחר שירדו לחוף היה לפניהם עוד מסע ארוך בדרך היבשה עד לרומא עצמה. כה גדול היה כרכו של עולם עד כי הם יכלו לשמוע את הרעש שבא מהעיר הרבה לפני שהגיעו אליה. זה ציער מאוד שלושה מחברי המשלחת. רק 25 שנים עברו מאז שהרומאים הביסו את היהודים והחריבו את בית המקדש שבירושלים, כך שהם התייסרו על השגשוג הגלוי של רומי בעוד שירושלים, "הדום רגליו" של הקב"ה, עדיין בהריסות.

ד:
בעוד שאנחנו יכולים לזהות את הזקנים שהוזכרו במשנתנו, לא כל כך קל לזהות את בני שיחתם. אנחנו יכולים להיות בטוחים שכאשר החכמים ביקרו בערים בתפוצות הם שהו עם היהודים שחיו שם. יתכן וכמה ממנהיגי היהודים ברומא שואלים מדוע הקב"ה מאפשר עבודת אלילים. אולם, אותו האירוע מסופר גם במקום אחר במקורותינו, שם הפרטים שונים במקצת:

במשנה קודמת מצאנו את רבן גמליאל בויכוח עם פילוסוף, פרוקלוס, ושם [ע"ז 040] ציינו שהמונח הזה שימש לעיתים קרובות כלשון נקיה למנהיגי דתות הגויים.

ה:
מהלך השיחה פשוט. ה-'פילוסופים' שואלים את החכמים למה האל שלהם אינו משמיד את עבודת האלילים אם, כפי שהם טוענים, היא כל כך מאוסה בעיניו. לפי מקורות אחרים רבן גמליאל שימש כדוברם של החכמים. הוא ענה שהקב"ה לא ישמיד את השמש והירח, שמועילים לעולם, רק כיון ששוטים הפכו אותם למושא לסגידה. לא נמסר לנו אם ה-'פילוסופים' קיבלו את התשובה הזו.

תמר דר כותבת:

אני מתייחסת ל-ע"ז 049 בה אתה מבקש התייחסות להשלכות עכשוויות. האסוציציה שעולה בדעתי אלו אבנים יפות שניתן להשתמש בהן לקישוט, אך יש אנשים או נשים המייחסות להן תכונות על טבעיות ויכולות מיוחדות, דבר שאפשר ליחסו לע"ז. כמובן מכוח זה כדאי להבהיר שאין ביכולת האבנים תכונות אלו – על כן להשתמש בהן רק ליופי.

אני משיב:

אני חייב להודות על בורות לגבי תכונות פלא של אבני חן – אף על פי, כמובן, שאני בטוח שישנם בני אדם שאכן מייחסים דברים כאלה לאבני חן.

ב-ע"ז 053 יהודית מאי התיחסה לפן האסתטי של אומנות דתית ואני השיבותי. כעת ג'ים פלדמן מוסיף:

אני קצת מופתע ששתי יצירות רבות-עוצמה מאת יוצרים יהודים לא הוזכרו בדיון האחרון:

ה-"מיסה" של לאונרד ברנשטיין, שהוזמנה על ידי לא אחרת מאשר ג'קי קנדי. ו-"קוראים לי אשר לב" של חיים פוטוק. הראשון מוביל לשאלה מתבקשת: " כיצד יכול ילד יהודי טוב כמו לאונרד ברנשטיין לכתוב את המיסה הטובה ביותר של המאה העשרים?" אני לא יכול להשיב על כך, אבל בהחלט נהניתי מהמיסה, בדיוק כמו שנהניתי מאלו של באך, מוצארט וורדי. עוצמתה של המוסיקה מציתה אותי. גם עוצמתו של כל נדרי מציתה אותי (והרפסודה "שלמה" של בלוך המבוסס עליו). האם אין קשר אינטלקטואלי בין הכמיהה שביסוד אמונה דתית והעוצמה שרבים כל כך מרגישים ביצירות שנוצרו כדי להביע או לתמוך באמונה זו? השני עוסק באופן מדהים ביותר ישירות עם העימות בחברה החסידית בין ההכרח שדוחף אומן מוכשר באמת ושאט הנפש מ-"דמויות". פוטוק הוא גם סופר מעולה וגם רב אורתודוקסי מלומד.

אני משיב:

אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים על מי כתב את "המיסה הטובה ביותר של המאה העשרים". כפי שהפתגם אומר: "על טעם ועל ריח אין להתווכח." אני לא מודע לכל קשר ניגוני בין כל נדרי של מאקס ברוך לבין הרפסודה "שלמה" של ארנסט בלוך. בצער עלי לציין שחיים פוטוק כבר אינו בחיים: הוא נפטר בשנת 2002 . דרך אגב, הוא היה חבר בכנסת הרבנים (הקונסרבטיבית).