AZ-h050

א:
ברור שהמאמינים נהגו להשאיר מנחות ("תקרובת") אצל פסלי אליליהם. התקרובת הביעה תודות על דברים טובים שקרו ושימשה כמתנות פיוס כאשר היתה סיבה לדאגה שמשהו לא נעים עלול לקרות. ברור גם שבעלי התקרובת, שהשאירו את התקרובת במקומות ציבוריים, לא חזרו לקחת אותה; ואף-על-פי-כן, על פי רוב התקרובת נעלמה תוך זמן קצר. מאחר ומי שאינו יהודי שמשאיר תקרובת לאליל אינו מצפה להשיבה אליו, הוא למעשה מוותר על בעלותו על מה שהשאיר שם. מנקודת מבט הלכתית, פריטים כאלה הם בגדר 'הפקר' [חסרי בעלות] וכל אחד יכול לקחת אותם.

ב:
אם ליהודים מותר לקחת פריטים שנשארו אצל אליל עלינו להיות זהירים מאוד שלא להנות מתקרובת כזו. משנתנו נותנת דוגמאות לפריטים שהושארו אצל אלילים ושמותר ליהודי ליטול לעצמו ודוגמאות לפריטים שאסור לו לקחת.

ג:
הרישא של משנתנו מתארת פריטים שהושארו אצל האליל שכנראה לא יועדו לתקרובת. אולי הם אבדו שם, או ננטשו שם, או אפילו הושארו שם כסימן לחוסר הכבוד שהבעלים חשו כלפי האליל (בגלל חסדים שלא נתקבלו). אם הפריטים הושארו באופן שאפשר לפרש כגסות רוח או פשוט חוסר כבוד, יהודי יכול לקחת אותם לעצמו. בפרושו למשנתנו רמב"ם כותב:

ד:
הסיפא של משנתנו עוסק בפריטים שאפשר להניח בוודאות שהושארו אצל האליל כתקרובת אמיתית. אסור ליהודי להנות מתקרובת זו בשום אופן וצורה. אשכולות ענבים היו בדרך כלל תקרובת לאל דיוניסוס (Dionysos), אך כמובן הם יכלו לשמש אלים אחרים גם כן. עטרה (כתר) של שיבולי חיטה היתה קשורה לאלה דמטר (Demeter), אבל שוב, עטרה כזו היתה יכולה לקשט את ראשו של כל אליל כתקרובת לשם תודה או כאות הוקרה.

ה:
יין, שמן וקמח הוקרבו דרך קבע על המזבח בבית המקדש שבירושלים כשהיה קיים; ללא ספק הם הוקרבו גם לאלילים.

ו:
בגמרא [ע"ז נ"א ע"ב] אנו מוצאים אבחנה מעניינת:

רב אסי מניח שמשנתנו מתיחסת לאליל שנמצא במקדשו (ולא ברשות הרבים). אלילים כאלו שוכנו בתא מיוחד בקצה המקדש והתא כוסה בוילונות (קלקלין) כדי לשמור על פרטיותו של האל וכדי להדגיש את קדושתו. הרב אומר שכל דבר שהמאמין השאיר בתוך הוילון פנימה יש להניח שהוא תקרובת ולפיכך אסור. רק על מה שמחוץ לוילון – כלומר ברשות הרבים – חלים התנאים שבמשנתנו. רב אסי אינו מסביר כיצד יהודי יכול להימצא בתוך מקדש אלילי!

ב-ע"ז 047 כתבתי:

וכעת לשאלתו השניה של ישראל. אינני מודע לקהילות יהודיות שמתפללות בכנסיות – אך בטוחני שהמידע שישראל מביא הוא נכון. בהסתמך על דעתו של המאירי ושל אחרים על הנצרות זה לא יהיה לחלוטין לא ראוי להשתמש באולם-צד של כנסיה לעבודת הקודש היהודית אם אין כל אפשרות אחרת. אני מניח שלאולם הכנסיה אין כל משמעות דתית לנוצרים אלא הוא משמש רק לצרכים חברתיים. ואולם, אם יש באולם סמלים דתיים או אם יש לו משמעות דתית אחרת, אינני יודע כיצד להסביר את שימושו על ידי יהודים – אפילו אם הסימנים הללו הוסרו באופן זמני.

דרק פילדס כותב:

יש לי שתי שאלות. ראשית, אם מסתמכים על דעתו של המאירי שהנצרות אינה ע"ז, אז למה אי אפשר לקיים תפילה יהודית במקום עם סמלים נוצריים, כל עוד לא מכירים ולא משתמשים בסמלים הנוצרים בתפילה? אם נניח בצד את השאלה של מראית עין, איזה הבדל יש אם צלב תלוי על הקיר, אם אין לו חשיבות כע"ז? כשהייתי צעיר, הורי השתייכו לקהילה רפורמית שהיתה קטנה מדי מכדי שיהיה לה מקום תפילה משלה, ולכן הם השתמשו בכנסייה מקומית, שחבריה שמחו לתת לנו להיכנס לבנינם בערבי שבתות כשהוא ריק. למרות הסמלים הנוצריים, לא היה כל ספק שהתפילה שהתקימה במקום היתה תפילה יהודית. בעוד שאני בטוח שההשלכות ההלכתיות לא היו ממש שייכות לקהילה הרפורמית הזו, אילו הם הלכו לפי המאירי בענין הזה, למה היתה זו בעיה להשתמש בכנסיה?

אני משיב:

אפילו אם נניח שהנצרות אינה ע"ז (וזו אינה דעה שמקובלת על כולם אפילו כיום) היא בהחלט לא היהדות! על יהודי להתפלל במקום המיועד לעבודת קודש יהודית, בית כנסת. אם אין בסביבה בית כנסת, עליו להתפלל במקום שהוא ניטרלי מבחינה דתית. הימצאות צלמיות, תמונות וסמלים שיש בהם יצוג של בני אדם אסורה במקום של עבודת קודש יהודית; וביתר שאת אם ליצוג הזה יש משמעות דתית בדת אחרת. אינני יכול להעיר על המדיניות של קהילות רפורמיות.

וכעת לשאלתו השניה שלך דרק:

אם, למרות דעתו של המאירי, אי אפשר לקיים תפילה במקום כזה, מה דעתך על תפילות קהילתיות בין-דתיות שמתקיימות בכנסייה כדי להכניס חוויה של אמונה לתוך סביבה קהילתית. לאחרונה היהדות האורתודוקסית נזפה בהרב השקל לוקשטיין על שהשתתף בתפילה בין-דתית בקתדרלה הלאומית שחגגה את כניסתו של בראק אובמה לתפקיד. האם הוא טעה כשהשתתף, במיוחד בגלל שהתפילה נערכה בכנסייה? או האם זה נושא אחר בגלל שהוא לא קיים תפילה יהודית אלא השתתף בתפילה בין-דתית?

אני משיב:

אם אנחנו מניחים שהנצרות אינה ע"ז, אינני רואה שום סיבה מדוע אסור ליהודי להיות נוכח במהלך תפילה נוצרית בתנאי שברור לכול שהוא שם רק כצופה ולא כמשתתף. אני אפילו מוכן להתיר השתתפות פעילה יותר אם באירוע משתתפים בני כמה דתות ואם האירוע מתקיים במקום ניטרלי.