AZ-h049

ז:
ראינו שיש להבין שהאבנים המוזכרות במשנתנו הן אבנים גדולות שיוצרות בסיס ליד ההרם. רבי ישמעאל סבור ששלושה אבנים ליד הרם אסורות בעוד ששתי אבנים מותרות. סביר להניח שקו המחשבה שלו הוא שאין זה סביר ששתי אבנים תאפשרנה גישה להרם ולפי כך הן נמצאות שם במקרה ואינן קשורות להרם עצמו. שאר החכמים אומרים שעל בני האדם לקבוע האם האבנים – ללא קשר למספרן – שייכות להרם על ידי הערכת הקרבה שלהן לו.

ח:
בגמרא החכמים מבינים את משנתנו באופן שונה ללחלוטין. בהחלט יתכן שהבנתם נובעת מכך שמנהג ההרם לא היה מוכר לחכמי בבל. הבנתם היתה שהאבנים המוזכרות במשנתנו הן שברים שנפלו מהאליל עצמו. במקרה כזה עלינו לשאול מדוע ששברי אבן שנפלו מפסלו של מרקוריוס/מרקוליס (כפי הבנתם) יהיו בכלל אסורים. הגמרא [ע"ז מ"ט ע"ב] מסבירה:

ט:
כמובן, שקו מחשבה זה מקשה מאוד להבין את דעתו של רבי ישמעאל. אם גם הוא סובר שמי שאינם יהודים מקדשים אפילו שברים של אליליהם, היה עליו לאסור כל מספר של אבנים; ואם הוא לא סבור שמי שאינם יהודים מקדשים את שברי האלילים, מדוע הוא אוסר את האבנים בכלל? באופן די פושר, הגמרא פותרת את הבעיה כך:

י:
כך נראה שלדעת חכמי בבל מרקוריוס/מרקוליס הוא מעין דולמן, ערמה של אבנים. אם כמה אבנים נותקו מהערמה הן אסורות, אבל אם הן סתם אבנים רגילות שבמקרה נמצאות בקרבת מקום, הן מותרות.

ל-מייק ניקולס יש שאלה כללית על החומר שאנו לומדים לאחרונה:

בהרבה מהדברים שאנו לומדים אני יכול לראות כיצד הם משפיעים על היהדות כיום או איזו חשיבות יש להם היום. במצב הזה של הנאה ממשהו ששימש לע"ז, האם אתה יכול לחשוב על מצב של ימינו בו הוא רלוונטי? מה עלי ליישם מהלימוד הזה בחיי היום-יום שלי?

אני משיב:

אינני בטוח שיש למצוות ולחוקים האלו אותה המשמעות עבורנו שהיתה לחכמי המשנה. בזמנם עבודת האלילים היתה דבר שהם היו צריכים לחיות אתו, דבר שהיה גלוי לעיניהם בכל מקום ציבורי ופרטי. כך שהיה צורך לגדור דרכי התנהגות שבאמצעותן היהודים יוכלו להפגין שאינם מיחסים לפסלים ולצלמים הללו קדושה כלל ועיקר. בעולם שבו רובנו חיים כיום המצב שונה. אף-על-פי-כן, ישנן הרבה דעות מחמירות שמלמדות שליהודי אסור ליהנות (הנאה אסתטית) מיצירות אומנות בעלות משמעות דתית נלווית לגוים שיצרו אותן.

אולי יש מישהו מבין המשתתפים שיכול לתת דוגמה, מנסיונו, שעונה על שאלתו של מייק. בנוסף, שמא מותר להציע שלא לכל לימוד חייב להיות יישום מעשי.

נחמה ברבירו מחזירה אותנו לנושא האשרה. היא כותבת:

למיטב הבנתי פולחן זה היה מאוד נפוץ בבחינת "תחת כל עץ רענן". אם עכו"ם היו מכירים את ההלכות שבהן אנו דנים, היה להם פתרון פשוט לאמלל חיי היהודי. כל אילן הוא אשרה ומכאן הדרך קצרה לחוסר בעץ לבערה, בנייה וכו'. האם יש התייחסות לביטול מעמד אשרה לאילנות שאין היהודי יודע האם היו אשרה בדורות קודמים או שהיו בשימוש פולחני לזמן קצר? ייתכן שעץ מסויים היה בגדר אשרה לתקופה קצרה אך אף גוי נשוא פנים לא ביטל את מעמדה זה. האם מעמד אשרה מובטל כדוגמת חוק התיישנות כלשהו?

אני משיב:

רק אם ידוע בוודאות שהעץ אשרה או שהיה בעבר אשרה הוא אסור. אנחנו יכולים גם להניח שאם עץ היה בעבר אשרה אבל כבר לא סוגדים אצלו יותר, הוא איבד את מעמדו כאשרה מפאת התיישנות.