AZ-h045

א:
משנתנו ממשיכה את הנושא בו נגענו לקראת סוף המשנה הקודמת: האשרה. ואומנם, כל שאר הפרק הזה עוסק בנושא זה. גם במקרה הזה הגמרא מחלקת את משנתנו לשתי משניות.

ב:
נראה כי הסעיף הראשון של משנתנו מציג סתירה: או יהודי אינו רשאי לשבת בצל העץ שמשמש כאשרה (משום שבכך הוא נהנה ממנה) כיצד אנו יכולים להסביר את הסתירה "ואם ישב …?" אין זה אחד מהמקרים ההם בו הפסיקה האידאלית היא זו שמופיעה קודם אבל במקרה שעוברים עליה אז קיימת האפשרות השניה (לכתחילה ובדיעבד). החכמים מסבירים שאסור ליהודי לשבת מתחת לעץ שמשמש כאשרה; ואולם, אם הוא יושב שלא בקרבת העץ אבל הוא עדין נהנה מהצל שעלוות העץ מטילה אין הוא נחשב לטמא משום מגע עם ע"ז וכליה.

ג:
לא רק הישיבה תחת עץ כזה אסורה אלא אפילו העמידה שם. הגמרא [ע"ז מ"ח ע"ב] מסבירה שזו דעתו של רבי יהודה בן בתירה, הנימוק שלו הוא שאם העץ משמש (או שימש בעבר) כאשרה לא יתכן שלא יהיה אביזר כלשהו קבור מתחת לעץ או בסמוך לו. אפילו אם הכלים האליליים קבורים הם עדין מטמאים:

ד:
דעתו של רבי יהודה בן בתירה המובאת לעיל היא פסיקה שנבעה מדברי חכמים. החכמים לא הרחיבו את פסיקתם זו למקרה בו עלות העץ שמשמש כאשרה מסוככת על דרך ציבורית.

ה:
בחודשי הקיץ, אסור לשתול ירקות מתחת לעץ-אשרה בגלל שיתכן וצל העלוה יטיב לגידול הירקות ובכך היהודי יהנה בעקיפין מע"ז. דאגה זו לא חלה בחודשי החורף. יוצאי הדופן הם החזרין (חסה) שלפי החכמים הצל טוב להן כל השנה.

ו:
בסוף יש לנו דעתו המחמירה של רבי יוסי שאוסר על גידול ירקות מתחת לעץ-אשרה בכל המקרים. הנימוק שלו הוא שכאשר עלות העץ נושרת היא הופכת לדשן שמזבל את הירקות.

בנימין פליישר כותב בענין משנה ז' של פרקנו [ע"ז 044], שהחלק האחרון שלה דן באשרה:

חיפשתי את המשנה הזו כבר זמן רב. פעם למדתי בספר 'שופטים' ומצאתי שם שגדעון השתמש בעץ של אשרה כקורבן והופתעתי שלא היה בזה שום חרם או איסור לשימוש למטרה קדושה. נראה כאילו משנה זו מדגישה שמה שגדעון עשה הוא דבר פסול (לפחות לפי חומש דברים והמשנה) אבל לא מצאתי שם פרוש על כך. האם אתה מכיר פרוש כזה?

אני משיב:

שאלה יפה מאוד, בהחלט כזו שתשיב לי את כוחי! בהודעתו לי בנימין מצטט את הפסוקים המתאימים מספר שופטים:

על פני הדברים בהחלט נראה שגדעון כאן פועל נגד לשונה ורוחה של ההלכה שבמשנתנו, האוסרת הנאה כלשהי מאבני מזבח אלילי או מעץ של אשרה. הגמרא [תמורה כ"ח ע"ב] עוסקת בזה בהרחבה. ואולם ישנם שני מקורות אחרים שלדידי קל יותר להציגם כאן בתשובה לשאלה המעניינת של בנימין.

בתלמוד של ארץ-ישראל [מגילה י"ז ע"ב] אנו מוצאים כך:

יוצא איפה שהחכמים היו מודעים לשבע עברות, לא רק האחת שבנימין מזכיר! כמובן, רק השתים הראשונות קשורות לדיוננו כאן. ('מוקצה' הוא דבר שאסור לגעת בו, 'נעבד' מתיחס לדבר שנעבד כאליל, עבודת הקורבנות הותרה רק במשך שעות היום, רק כהנים הורשו להקריב קורבנות וגדעון לא היה כהן, והתורה אוסרת על בָמות פרט לבית המקדש שבירושלים.)

נראה שהגמרא שהבאנו לעיל אומרת שמה שגדעון עשה היה מותר היות והקב"ה אמר לו לעשות את מה שעשה. זה ברור יותר בפרושו של רלב"ג (רבנו לוי בן גרשון, 1344-1288) על שופטים ו כו. הוא כותב:

אני מקווה שזה עונה על שאלתו של בנימין.