AZ-h043

א:
משנתנו עוסקת במצב בו בית של יהודי חולק קיר עם מקדש לא-יהודי. אם הקיר המשותף הזה קורס וצריך לבנות מחדש את ביתו של היהודי, אין היהודי רשאי פשוט להחזיר את המצב לקדמותו, שהרי בניה מחדש של הקיר המשותף מהווה תועלת למקדש האלילי, וכפי שכבר ראינו, הנאה כזו אסורה.

ב:
כמובן, ישאל השואל שאלה עניינית למדי: כשבנה היהודי את ביתו באופן כזה שבו הוא השתמש בקיר של המקדש כאחד מקירותיו, האם הוא לא הפיק על ידי כך הנאה מהמקדש האלילי? התלמוד של ארץ-ישראל [ע"ז כ"ג ע"א] מתיחס לבעיה הזו ומציע את ההסבר שקודם היהודי בנה את ביתו ורק אחר כך המארגנים של המקדש האלילי באו והפכו את אחד מקירותיו של היהודי גם לקיר של מקדשם. ואולם, אינני בטוח שההסבר הזה מתאים לשאר תוכנה של המשנה.

ג:
הפתרון לבעיתו של היהודי לפי משנתנו הוא להשאיר רווח בין המקדש האלילי ובין ביתו כאשר הוא בונה מחדש את הקיר שנפל. (הרווח חייב להיות לפחות ארבע אמות – קצת פחות משני מטרים.) הוא צריך לבנות את הקיר החדש בתוך השטח שלו, כך שאינו עוד גובל במקדש האלילי. ואולם, אם הקיר היה שייך הן ליהודי והן למקדש האלילי, יש למדוד את ארבעת האמות מהמקום שהיה אמצע הקיר שנפל – מחציתו למקדש האלילי ומחציתו ליהודי, כביכול. (זה החלק של משנתנו שאינו עולה בד בבד עם ההסבר שמוצע בתלמוד הארץ-ישראלי ושהוסבר לעיל.)

ד:
אין היהודי יכול להשתמש בהריסות הקיר כיון שיהיה בלתי אפשרי לדעת אלו אבנים או קרשים או שברים היו שייכים ליהודי ואלו היו שייכים למקדש האלילי.

ה:
נותרה גם השאלה מה לעשות ברווח שנוצר. אם היהודי ישאיר את הרווח כמו שהוא אזי תיווצר האפשרות שכאשר הגויים יבנו מחדש את מקדשם הם יקחו לעצמם את השטח הנוסף שנוצר. אם כך, על היהודי להשתמש בשטח באופן זה או אחר. הגמרא [ע"ז מ"ז ע"ב] מעלה את ההצעה שהשימוש הטוב ביותר לשטח שנוצר הוא להפוך אותו לבית שימוש או שירותים. ואולם, הצעה זו מעלה בעיה הלכתית. כדי להשתמש בשטח כשירותים לדיירי הבית, פרוש הדבר שאלו שישתמשו בו יעשו זאת כשהם גלויים לעיני כל, כי השירותים יהיו רק שטח פתוח, לא בניין או צריף. הגמרא מציעה כעת שישתמשו בשירותים הללו רק בלילה. אבל אפילו הפתרון הזה נדחה, שהאי שהחכמים כבר אמרו:

בסופו של דבר הגמרא מציעה שני פתרונות. הראשון הוא שרק ילדים ישתמשו בשירותים. לחילופין, אין צורך להשתמש בשטח לצרכים כאלה (להתפנות) כלל ועיקר! צריך לזרוע את השטח עם קוצים ודרדרים.

ו:
התורה [ויקרא יא לא] קובעת:

במלים אחרות, השרץ המת מטמא רק כאשר נוגעים בו. במשנתנו החכמים אומרים שיש להתיחס להריסות הקיר שנפל כאל שרץ מת. הם למדו זאת מהעובדה ששרצים מתים נחשבים למשוקצים וגם כל דבר הקשור לפולחן אלילי מתואר כמשוקץ:

ז:
במשנתנו, רבי עקיבא רוצה להרחיק לכת יותר. לא רק במקרה של שרצים מתים משתמשים בלשון שיקוץ. הנביא [ישעיה ל כב] אומר:

ובכן, הנידה מטמאת לא רק על ידי מגע ישיר אלא גם על ידי מגע עקיף, כגון נגיעה בדבר שהיא נושאת. כך שרבי עקיבא אומר שאביזרים של ע"ז מטמאים יותר מדרגת הטומאה ששאר החכמים הציעו. דעתו של רבי עקיבא נדחית. בתקופה בה טומאה וטהרה היו עדיין דאגה משמעותית אביזרי פולחן של ע"ז טימאו רק את מי שבא איתם במגע ישיר (ומכוון).

ברצוני להביע את תודותי הלבביות לכל עשרות המשתתפים ששלוח לי איחולי החלמה מהירה מדלקת הריאות בה לקיתי. אני עדין חלש למדי, אבל ב"ה הולך ומחלים. אשתדל לחדש את השיעורים הרגילים, אבל לעת עתה יכול להיות שלא יהיה לי הכוח לשגר אותם באופן סדיר כרגיל. אנא היו סבלנים כלפי.