AZ-h039

א:
משנה א' של פרקנו עסקה בפסלים וצלמים אחרים של פולחן אלילי. משנה ב', אותה נשקול כעת, עוסקת בחלקים של הפסלים והצלמים הללו.

ב:
אם יהודי מוצא שברים – חלקים שבורים של פסלים – הוא יכול להשתמש בהם למטרותיו הוא: במילים אחרות הוא יכול להפיק מהם הנאה (רווח). הנימוק הוא שמאחר והם נשברו אבדה להם עוצמתם כמושא סגידה עבור עובד האלילים. יתכן אפילו שעובד אלילים הרס את הפריט – בהתקף זעם או מסיבה אחרת. יהיה המצב אשר יהיה, משנתנו קובעת ששברים של פסלים מותרים ליהודי.

ג:
ואולם, כף-יד שלמה או כף-רגל שלמה בהחלט יכולה להוות פריט של פולחן אלילי. אין זה משנה כלל ועיקר אם האיבר היה חלק מפסל מקורי או אם הוא הוכן על ידי האומן בצורתו הנוכחית. עלינו להניח שעבור עובד אלילים השבר יכול לשמש כמושא לעבודה.

ד:
כעת נפנה את שימת לבנו למשנה ג'. תנא קמא במשנתנו אומר כך: "המוצא כלים ועליהם צורת החמה (השמש), צורת הלבנה (הירח), צורת דרקון – יוליכם לים המלח." היצוגיים האומנותיים שהוזכרו הם, כמובן, רק דוגמאות לכל יצוג שההגיון אומר שאפשר להניח שיש לו משמעות דתית לנוכרי. תנא קמא אומר שעל היהודי המוצא פריטים כאלו להשמיד אותם. (השלכה לים המלח היא רק דוגמא לאופן בו ניתן להשמיד פריט כזה.)

ה:
במהלך השנים, במקרים רבים, הסברנו את המושג 'תנא קמא'. (ראו לדוגמא, ברכות 031, הסבר ב. – באנגלית) רק נאמר כאן בקצרה שהמושג משמש לזיהוי החכם (או חכמים) הלא ידוע(ים) שמיצג(ים) את דעת הרוב לה מתנגדים רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי.

ו:
רבן שמעון בן גמליאל סבור שדעת תנא קמא לא תמיד מתקיימת. הוא טוען שאם הכלי 'מכובד' – כגון תכשיט – אזי דעת תנא קמא תקפה היות ופריט כזה בהחלט יכול להיות מושא לעבודה זרה. ואולם, אם הפריט היה 'מבוזה' (כלי פשוט) היהודי רשאי להניח שהצורה שעל הכלי שימשה רק למטרות עיטור. הבעיה עם הדעה של רבן שמעון בן גמליאל היא, כמובן, שאין אמת-מידה אמיתית שתקבע מה 'מכובד' ומה 'מבוזה'. בגמרא [ע"ז מ"ג ע"ב] האמורא רב מנסה:

עמיתו, שמואל, הבין את המילים אחרת:

בגמרא אז מביאים ברייתא שתומכת בפרושו של שמואל:

ז:
רבי יוסי חולק על הצעתו של תנא קמא והוא אומר שאפשר לשחוק פריטים כאלו עד אפר ולזרות אותם לרוח. החכמים (שאותם מיצג במשנה תנא קמא) משיבים שהאפר שרבי יוסי זורה ברוח יכול בסופו של דבר להיספג בקרקע, ולשמש כזבל (דשן) (או למטרה מועילה אחרת) ובכך היהודי יפיק ממנו הנאה – מה שאסור לו. הדרך הבטוחה היחידה להיפטר ממנו הוא באופן כזה שאיש לא יוכל להפיק ממנו הנאה לעולם.

ח:
שאר החכמים מצטטים בפני רבי יוסי את הפסוק המתאים מהתורה [דברים יג יח]:

הפסוק בא בתוך קטע שעוסק בהשמדת הרכוש של עיר שכל תושביה התפתו לעבודה זרה:

לדיון מלא על 'עיר נדחת' ראו (באנגלית) סנהדרין 144.

ב-שיעור הקודם נתקלנו בפסלים שמחזיקים עצמים כלשהם בידיהם. הטקסט בגמרא [ע"ז מ"א ע"א] במקרים אלו מאוד מפותל.

אמנון רונאל כותב:

הפסל רואה עצמו כציפור/כדור מעל כל העולם?!

אני משיב:

לא. יש לנו כאן דוגמא לגיבוב מילים בלשון נקיה. וכפי שכתבתי שם: לשון טהורה שמשמעותה שהפסל רודה בעולם. הגמרא עושה סלטות באויר כדי להימנע מליחס כל סוג של אלוהות או עוצמה לצלמים הללו.