AZ-h034

יז:
מה שנשאר ממשנתנו קל יחסית להסבר ולהבנה. משנתנו קובעת שאסור ליהודים לאכול שלקות (ירקות מבושלים) שבישל גוי. הסיבה הבסיסית לאיסור הזה היא שוב החשש שבדרך זו או אחרת הגוי הקדיש את המזון לאליל זה או אחר. ואולם, לאחר שנסביר את שאר הפרטים ברשימה אנחנו נחזור לעניין הזה.

יח:
משנתנו מסבירה בעצמה את הסיבה לאיסור על כבשין (שימורי ירקות): בתקופת התנאים היה נהוג להשתמש ביין (או בחומץ בן יין) בהליך השימור. ודאי תזכרו שכל יין נכרי אסור. (ראו ע"ז 024.)

יט:
הבעיה עם טרית (הרינג) שנטחנה (נטרפה) על ידי גוי היא שיתכן וחלקים של דגים אחרים נכללו בתערובת וליהודי אין דרך לדעת אם הדגים שנוספו – אם בכלל – היו מותרים או אסורים.

כ:
הציר (תמלחת) לו מתייחסת משנתנו הוא ציר דגים. אם לא נותרה חתיכת דג בנוזל היהודי אינו יכול לדעת אם הדג ששימש להכנת הציר היה ממין מותר או ממין אסור. יוצא איפה שציר כזה אסור.

כא:
אין אנו יכולים לזהות בודאות את הדג שמכונה במשנתנו 'חילק'. ישנן שתי בעיות בקשר אליו. ראשית, הדג הזה מגדל סנפיר וקשקשים רק בבגרותו. הסימנים הפיזיים לדג כשר הם שיש לו גם סנפיר וגם קשקשת. מרגע שהגוי מבשל את החילק אין דרך לדעת האם הוא כבר היה בוגר כשנתפס ובושל. הבעיה השניה בעניין הזה היא זה שבה כבר נתקלנו: היה נהוג לבשל את הדג הזה יחד עם מינים אחרים של דגים ולכן ליהודי אין דרך לקבוע אם הדגים האחרים הללו היו מסוג מותר או לא.

כב:
חלתית ידועה גם בשמות אחרים: אספוטידה, אספדיטה, הינג וכלך הם אחדים מהם. יש לו ריח שום חריף כשהוא טרי, אבל כשהוא מבושל בתבשילים הוא מקנה טעם עדין שמזכיר במשהו את הכרשה. הוא עוזר לעיכול, משמש לתבלין למזון ובהכנת שימורים. ריחו כל כך חזק עד כי צריך לאחסנו במיכל אטום; אחרת הוא יזהם את ריחם של תבלינים אחרים שמאוכסנים בקרבת מקום. הוא משמש ברוב תבשילי עדשים ותבשילים צמחוניים הן להוספת טעם וריח והן להפחתת גזים במערכת העיכול.

כג:
פרושו של רמב"ם למשנתנו מורחבת למדי והוא מציג נושאים הנגזרים ממשנתנו אף-על-פי שאינם מוזכרים בה במפורש. הוא מתחיל את הרצאתו באומרו את מה שאנו אמרנו לאורך כל הפרק הזה:

רמב"ם ממשיך בהסברו – וההסבר, כמובן, נגזר מהגמרא – שכל מה שבישל נכרי אסור. מובן אם הבישול נעשה בכליו של הנכרי, אבל גם אם הבישול נעשה בכליו של היהודי ואפילו אם הוא נעשה בנוכחות היהודי התבשיל אסור. ואולם, הגמרא [ע"ז ל"ח ע"א] יוצרת יוצאים מן הכלל של איסור גורף זה. כל דבר שנאכל כשהוא 'חי' (נא, לא מבושל) אפשר לאכול אפילו אם הוכן על ידי נכרי. גם כל דבר – אפילו דבר מבושל – שלא היה מוגש לשולחן מלכים, אפשר לאכול (בהנחה שכל הרכיבים כשרים).

כד:
הענין של 'שולחן מלכים' נראה כדרך להבחין אם המזון עלול היה להיות מוקדש לאל זה או אחר. מכל מקום, לי (ולכמה מעמיתי) נראה שיהודי יכול בהחלט לאכול במסעדה לא-יהודית אם היא טבעונית לחלוטין או במסעדה צמחונית מתבשיל שהוא טבעוני לחלוטין.

ב-ע"ז 032 השבתי לשאלה על גבינה בקיצור נמרץ. התיחסתי באופן מיוחד לגבינת פרמזן שהוזכרה בשאלה. אורן שטייניץ, בנדיבותו, מציע את התשובה היותר מפורטת הבאה:

אפילו לגבינות בהשגחה אורתודוקסית מחמירה משתמשים ברנט שמקורו בבהמות שנשחטו באופן כשר, מאחר וזה נופל תחת הקטגוריה של 'בטל בשישים' [כמות זעירה ולכן זניחה – שי"ר]. יתר על כן, בצפון אמריקה זו אחת מנקודות המחלוקת בענייני כשרות בין הקונסרבטיבים והאורתודוקסים. פוסקים קונסרבטיביים פסקו שכל גבינה המיוצרת באופן מסחרי היא כשרה מיסודה, מאחר והרנט התעשייתי עבר עיבוד כל כך רב עד שכבר אי אפשר לסווג אותו כמזון, ולכן הוא כעת 'דבר חדש' [יצירה חדשה, דבר שלא הופק שי"ר]. זו העמדה שהציג הרב יצחק קליין בתשובותיו. פוסקים אורתודוקסיים מחמירים יותר טוענים שיתכן והרנט הוא 'דבר חדש' אבל מאחר והוא מרכיב חשוב בהכנת גבינה, הוא גם נחשב ל-'דבר המעמיד' [חומר מקריש – שי"ר].

אני משיב:

כל זה, כמובן, נכון לגבי גבינות באופן כללי. ואולם, בימינו יותר ויותר גבינות כשרות מגובנות על ידי שימוש באנזימים (זרזים) ממקור צמחי, כדי להסיר כל חשש. אלו המעוניינים יכולים לבדוק (בשפה האנגלית) ב-ויקיפדיה כדי ללמוד מדוע גבינת פרמזן שנוצרה על ידי גויים אינה יכולה להיות כשרה.

הדיון בנושא הזה כעת סגור.

חג חנוכה שמח לכולם!