AZ-h030

יז:
רבי ישמעאל הציג בפני רבי יהושע שתי שאלות. שתי השאלות היו, למעשה, באותו הנושא: מדוע אסרו חכמים איסור כולל על גבינות של גוים? כשרבי יהושע השיב שהסיבה היא כיון שהגויים משתמשים בחלב חמוץ שנלקח ממעי בהמה אחרת כזרז לגיבון, רבי ישמעאל השיבו מיד שאין בכך דבר שיפסול גבינות כאלו. [ראו ע"ז 028, הסבר ט.] אז רבי יהושע נתן סיבה נוספת: כי הגויים מכינים את הגבינות שלהם בקיבות של פגרי בהמות. רבי ישמעאל מציין שזו לא יכולה להיות הסיבה בגללה חכמים אסרו גבינות כאלה שהרי אם היתה זו הסיבה היה עליהם לאסור לא רק את הגבינות עצמן (איסור אכילה) אלא גם הפקת רווח מהן (איסור הנאה), כפי שעושה רבי מאיר במשנה.

יח:
רבי יהושע אינו משיב לטיעון הסותר השני. במקום זה, הוא משנה את נושא השיחה, וברור שהוא רוצה להסיח את דעתו של חברו הצעיר מהנושא בכלל. (במבוא של המשנה נאמר במפורש שהשיחה הזו היתה אקראית ולא רשמית: הם היו "מהלכין בדרך". אילו השיחה הזו היתה נערכת בבית המדרש רבי יהושע לא היה יכול לפטור כלאחר יד את הטיעון הסותר.)

יט:
רבי יהושע שואל את רבי ישמעאל כיצד הוא קורא פסוק מסויים ממגילת שיר השירים. אם נזכור שהטקסט הנוכחי של המקרא לא הוסדר אלא בעמלם של בעלי המסורה זמן ניכר לאחר סוף העידן התלמודי, אנו יכולים להבין כיצד ניתן לפרש מלים מסוימות באופנים שונים, בהסתמך על האופן בו מבטאים אותן. (בעלי המסורה גם יסדו את השיטה בה אנו משתמשים כיום לציון אופן הגיית המילה, באמצעות מערכת סימנים שמוסיפים לטקסט העיצורי – סימני ניקוד.)

כ:
רבי יהושע שואל את רבי ישמעאל כיצד הוא קורא את המלים של הפסוק משיר השירים פרק א' פסוק ב'. נראה כי הכתוב המקראי הוא בעצם דו-שיח אירוטי למדי בין גבר לבין אשה. האשה אומרת:

הפסוק ממשיך, כפי שאנו קוראים אותו כיום:

מילת המפתח היא 'דדיך' (בלשון זכר). כך שבחלק השני של הפסוק האשה מסבירה מדוע היא אמרה את אשר אמרה בחלק הראשון של הפסוק.

כא:
ואולם, מתשובתו נראה שרבי ישמעאל מבטא את המלה באופן אחר: דוֹדַיִךְ (בלשון נקבה). לפי קריאה זו החצי הראשון של הפסוק מבטא את כמיהתה של האשה בעוד שהחצי השני של הפסוק מהווה תשובתו לה של הגבר.

כב:
רבי יהושע מציין לרבי ישמעאל שהאופן שבו הוא קורא את הפסוק לא יכול להיות נכון. זאת היות והכתוב ממשיך בפסוק ג:

שם המלה 'שמניך' היא בלשון זכר. המשנה אינה מציינת אם רבי ישמעאל הביא טיעון שכנגד, כפי שהיה מסוגל היה לעשות בקלי-קלות, כך שאין טעם שנמשיך בטיעון בשבילו. כפי הנראה, רבי יהושע השיג את מטרתו: הוא הצליח להסיט את השיחה מנושא שהוא לא רצה לדון בו.

כג:
אין אנו יודעים מדוע רבי יהושע לא רצה לדון עם רבי ישמעאל על האיסור של גבינות הגויים. הצעה אחת שהועלתה היא שהאיסור היה חדש מדי לאפשר הטלת ספק בבסיסו ההלכתי. האיסור לא נגזר מפסוק מקראי כלשהו: הוא פשוט היה פסיקה חדשה של החכמים כחלק ממאמציהם להרחיק יהודים ממי שאינם יהודים בקשרים חברתיים. מאחר והיתה זו 'גזרה', חקיקה של החכמים, החכמים הצעירים, כדוגמת רבי ישמעאל, היו יכולים להפריכה בקלות. רבי יהושע לא רצה לדון בגזרה, אלא הוא רצה לתת לבריות לקבל אותה כדי היא תהפוך להלכה שאין להרהר אחריה. אם ההסבר הזה נכון – ואין אנו יכולים לדעת אם כך הוא או לאו – נראה שרבי ישמעאל מקבל את המצב כי הוא חדל מטיעוניו.

במשנה ג של פרק זה [ע"ז 026] ראינו כך: בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים.

תמר דר, בתדהמה מובנת, כותבת:

תמהני , הכיצד ניתן לרכוש בשר מעובד אלילים שהשחיטה אשר הוא מבצעה אינה כשרה!!?

אותה השאלה שואל דרק פילדס, ואולם הוא גם מנסה להתמודד עם השאלה. הוא כותב:

מיד תהיתי מדוע הנושא של כשרות הבשר לא היתה סוגיה. האם עלינו לצאת מתוך ההנחה שה-"בשר" הוא למעשה בהמה חיה, כך שהסוגיה לא היתה על קנית בהמה שנשחטה? האם הבעיה קשורה במיוחד בעובד אלילים שחי בחברה יהודית בה הוא עלול לקנות בשר מהקצב היהודי כשמטרתו להעלות אותו לקורבן (במקרה הזה האם אין בעיה במכירתו לו?) או האם אני מתמודד פה עם דבר שעבר זמנו?

אני משיב:

כל הכבוד לדרק על תשובתו הראשונה, שהיא בברור התשובה הנכונה. המושג 'בשר' במשנה מתייחס לבהמה חיה, שאילמלא כן אין היגיון במשנה. יהודי רשאי לקנות בהמה מנכרי לפני שהיא נלקחת אל תוך המקדש האלילי כי הבהמה טרם הוקדשה למטרות אליליות; אך בהמה שהוצאה מהמקדש האלילי בעודה בחיים, אין היהודי רשאי לקנותה מפני שכפי שרבי עקיבא מרמז במשנה, היא כבר נפסלת מתוך הקשר עם עבודה זרה. אין המשנה עוסקת כלל בנושא הכשרות אלא עם הנושא של ע"ז ומניעת כל קשר חברתי עמה, עד כמה שרק ניתן.

בשבועות הבאים אני נוסע בחו"ל ולכן השיעור הבא בסדרה זו יהיה אי"ה ביום 11 בדצמבר.