AZ-h025

ח:
הפריט הבא במשנתנו הוא חרס הדריני, שבמבט ראשון, מעורר סקרנות. בגמרא [ע"ז ל"ב ע"א] מבינים את המונח 'הדריני' כדבר הקשור לאדרינוס. וזה מה שהגמרא אומרת על 'חרס הדריני':

אבל, מותר לנו לשאול מדוע כלי חרס כלשהם יהיו קשורים לקיסר אדרינוס? (אדרינוס שלט על האימפריה הרומית 138-113 לספירה והוא ידוע לשימצה בהיסטוריה היהודית בהיותו השליט שדיכא את מרד בר-כוכבא ב- 135 לספירה.) רש"י, בפרושו על ה-'הסבר' של שמואל, אומר שסוג כלי החרס הזה נקרא 'הדריני' מפני שכאשר אדרינוס היה בשטח עם הצבא הוא היה מוביל את יינותיו בכלי חרס מהסוג הזה. רש"י אינו אומר איך הוא יודע זאת. והערתו רק מניעה אותנו לשאול: מדוע כלים פשוטים כל כך ייקראו 'הדריניים' רק משום שהקיסר השתמש בהם למטרותיו? אבל יותר מכך, ההסבר הזה מביא אותנו לשאול שאלה חשובה יותר: מדוע סוג זה של כלי חרס – מכל סוג שיהיה – יהיה אסור לשימוש ליהודים, כפי שצויין במשנתנו?

ט:
שמואל היה אחד מגדולי הדור הראשון של האמוראים בבבל. לפיכך, בהתחשב במקום מגוריו (העיירה פומבדיתא במה שהיום עירק, אזור שלא ממש עבר 'רומניזציה') ובתקופה בה חי (יותר ממאה שנים לאחר מותו של אדרינוס) ה-'הסבר' שלו מוטל בספק. אבל בגמרא, שחשו בכך, מביאים אז הסבר נוסף:

הוא גם מציין שהחרס הזה היה בעל כושר ספיגה כל כך טוב שהחיילים היו מנפצים את הכלים הריקים ולוקחים איתם את השברים ושותים יין מהשברים!

י:
אנו מתקרבים כעת להבנה מדוע משנתנו אוסרת את השימוש בסוג זה של כלים. אם כלי כזה נקבובי עד כדי כך ובאמת ספג כל כך הרבה מהיין שהיה מאוכסן בתוכו, אזי יהודים אינם רשאים להשתמש בהם שהרי כלים אלו ספגו יין נסך שבבוא העת ייספג בכל דבר שהיהודי יאכסן בכלי. [להסבר קצר על 'יין נסך' ראו בשיעור הקודם.]

יא:
ואולם, מחקר מודרני מסיר את הצורך לקשור את כלי החרס הללו עם אדרינוס קיסר. נראה כי אפשר למצוא חרס מהסוג שמתארים בגמרא ליד החוף האדריני של מזרח איטליה. (חלק זה של הים התיכון נקרא על שם מושבה אטרוסקית, אדריה, אבל אפשר להבין מדוע בלבלו שם זה עם שמו של הקיסר מאחר ומבטאים אותו 'אדריאנוס'. הרומאים עצמם נהגו לקרוא לים הזה 'mare superum', הים העליון.)

יב:
מבלי להתחשב במקור המונח בו משתמשת משנתנו ברור כעת שסוג זה של כלי חרס נאסר לשימוש מפני שהיה נקבובי במיוחד והיין שנספג בו היה פוגם, באופן בלתי נמנע, כל דבר שמאוכסן בכלי.

יג:
הפריט הבא ברשימה שבמשנתנו הוא 'עורות לבובין' [נקובים, מחוררים], וברור שאין לזה כל קשר לפרטים הקודמים. אבל, מותר לנו לשאול מדוע העובדה שהעורות נקבו [בחור] תהפוך אותן לא כשרות לשימוש יהודי? העניין מסתבך עוד יותר עם הנספח שמציע רבן שמעון בן גמליאל:

איזה הבדל אפשר ליחס לצורת הניקוב? מדוע שסוג נקב אחד הופך את העור לכשר ואחר עושה אותו לא כשר לשימוש יהודי? בתוספתא [ע"ז פ"ג ה"ה] ניתן רמז:

ההסבר הבא אינו מיועד לעדיני נפש! כפי הנראה, האיסור קשור למנהגי פולחן אליליים. בנוסף על קורבנות, בהמות שימשו גם כדי 'לבדוק את האותות'. הבהמה הומתה ומיד לאחר מכן הוצאו אברים פנימיים מסוימים – בעיקר הלב והכבד – וכהן מוסמך לכך היה מפרש את מה שנגלה באברים הללו והיה מציע את חוות דעתו.

יד:
אם לעור יש חור עגול אזי הוא כנראה נעשה בעור הבהמה כדי לאפשר לכהן האלילי להכניס את ידו לתוך הפגר ולמשוך מתוכו את האברים המתאימים. אם החור מוארך הוא לא היה יכול לשמש למטרה זו.

טו:
ואולם, בגמרא [ע"ז ל"ב ע"א] מוסיפים הערה מעוררת סלידה. בגמרא שואלים:

היה, כנראה, הכרח שהאברים יוצאו כשהם עדיין חמים. אם היה דם קרוט [קרוש] על החור העגול הוא זה סימן שניקוב עור הבהמה נעשה בעודה בחיים! עורות שנוקבו בדרך זו הפגינו לא רק שהבהמה שימשה לפולחן אלילי אלא גם שעונתה לפני מותה. עקב כך נאסר על יהודי להשתמש בהם.

המשך יבוא.