AZ-h020

ו:
כעת אנו מפנים את תשומת לבנו לחלק השני של משנתנו. חלק זה עוסק בשירותי יילוד והנקה של יהודיה לנוכריה, ולהיפך

ז:
משנתנו הצהירה בכנות שאל ליהודיה לשמש כמילדת לנכריה (בנסיבות רגילות) מפני שעל ידי כך היא עוזרת להביא לעולם עוד עובד אלילים. ואולם הגמרא [ע"ז כ"ו ע"א] מבהירה שאיסור זה חל רק כאשר היהודיה מתנדבת למשימה. אם היא מקבלת שכר מותר לה לשמש כמילדת המטפלת בלידה של ילד לא יהודי.

ח:
מנקודת המבט המודרנית שלנו, אנו יכולים לשאול מה יכול להיות ההבדל בין מילדת הפועלת בהתנדבות לבין מילדת הפועלת בתמורה לשכר: המשימה היא אותה משימה! הגמרא מסבירה שההבדל הוא "משום איבה". אשה יהודיה יכולה למצוא כל מיני תירוצים מדוע היא לא יכולה לעזור לשכנתה הנכריה וליילד אותה; אך ברגע שמוצע לה שכר היא אינה יכולה לסרב מבלי שיהיה ברור שסירובה קשור לדתה של האישה האחרת.

ט:
בהתיחס לנכריה המשמשת כמיילדת ליהודיה אנו מוצאים דעות חלוקות בין התנאים. רבי מאיר אינו מתיר לנוכריה לשמש כמיילדת בלידה של ילד או ילדה יהודים "מפני שחשודין על שפיכות דמים". שאר החכמים אומנם שותפים לדאגתו אך מתנגדים לפסיקתו. פסיקתם היא לפי משנתנו, שנכריה יכולה לטפל בלידה של ילד או ילדה יהודים, אך הם מוסיפים תנאי: היא יכולה לעשות כך רק כאשר נמצאות במקום נשים יהודיות אחרות.

י:
הסיבה מדוע אל לה לאשה יהודיה שתניק ילד של נוכריה היא אותה הסיבה בגינה אל לה ליילד ילד כזה: בכך היא תניק עובד אלילים נוסף. (החכמים שותקים בעניין האפשרות שזה יהיה מותר תמורת שכר. ההיגיון אומר שאותה הטענה חלה.) החכמים מתירים לנכריה להניק ילד או ילדה יהודים שוב עם התנאי שנשים יהודיות יהיו במקום. הסיבה היא כמו קודם: היא עלולה להרוג את הילד. רבי מאיר אינו מוכן להתיר זאת אפילו עם השגחה של יהודיה על המינקות מפני שהן מורחות רעל על השד וכך הורגות את הילד.

יא:
התלמוד של ארץ ישראל [ע"ז ט ע"ב] מציע הגיון אחר מדוע משנתנו מתירה לנכריה להניק ילד יהודי: הנביא התיר זאת! תלמודה של ארץ-ישראל מביא את דברי הנביא:

יב:
בסיפא של משנתנו מצהירים: "אבל נכרית מניקה בנה של ישראלית ברשותה." "ברשותה" – ברשות שלה, בביתה. כל עוד האם היהודיה נוכחת אנו מניחים שלא יכול להיגרם כל נזק. פירוש המלה "ברשותה" הוא 'בביתה'. כלומר, הנוכריה יכולה להניק את הילד היהודי בבית אמו אבל היא אינה רשאית לקחת את הילד לביתה שלה כדי להניקו.

יג:
איזו פרשנות עצובה היא זאת על היחסים בין יהודים לבין לא-יהודים בארץ-ישראל של תקופת התלמוד (וזמן רב למדי לאחר מכן אל תוך התקופה הביזנטית).

ב-בע"ז 017 למדנו ש-"אין משכירין להם [לעובדי אלילים] בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות".

רונן לאוטמן כותב:

מה הן ההשלכות ההלכתיות בנוגע ל"השכרת" אדמות א"י לגוי בשנת השמיטה?

אני משיב:

רונן מתיחס ל-'פיתרון' בו דגל הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק לפני כמעט מאה שנה. התורה אוסרת על יהודים לעבד את אדמותיה של ארץ ישראל במהלך שנת השמיטה, עת הארץ שובתת. (השנה שתסתיים עם בוא ראש השנה בעוד מספר ימים היתה שנת שמיטה על פי המסורת.) כדי למנוע מצב בו כל עבודה חקלאית תגיע לכדי עצירה הרת אסון, הרב קוק הציע 'למכור' את האדמה לגוי מפני שאדמה שאינה שייכת ליהודי נמצאת מחוץ לתחום של מצות השמיטה.

הרעיון הותקף מכל הכיוונים. החדרים אינם מקבלים אותו שהרי יש להם פתרון 'יותר טוב' – שפועל למעטים נבחרים. הציוניים דחו את עצם הרעיון שיהודים 'ימכרו' את אדמות ארץ ישראל. היהדות הקונסרבטיבית דוחה את הפתרון של הרב קוק בגלל שאין בו כל צורך. הרב דוד גולינקין הראה באופן משכנע ביותר שמצות שמיטה אינה חלה בזמן הזה.

אחרי הקדמה ארוכה זו אנחנו יכולים להתיחס לשאלתו של רונן. אני מצטער לאכזב את כולם, אבל השאלה אינה רלוונטית (בהקשר של משנתנו). בפרושו למשנה ט' רמב"ם מביא את הדברים בתמציתיות:

ובכן, אולי היה זה 'ידוע לכל בני אדם' בזמנו של רמב"ם. יוצא איפה שלשאלתו המעניינת מאוד של רונן אין לה רגל לעמוד עליה. וחבל.