AZ-h018

א:
בתלמוד הבבלי משנה זו וקודמתה מחולקות למספר משניות. ברור שמשנתנו ממשיכה לדון בנושא שהועלה במשנה הקודמת.

ב:
במשנה ח' מצאנו דעות שונות בענין הרשות להשכיר בית ללא-יהודי. רבי מאיר הצהיר די בברור:

ואולם, באותה המשנה למדנו כך:

ג:
כעת משנתנו מבקשת להבהיר את מה שנרמז במשנה ההיא. את המונח 'בית', אומר התנא בעל משנתנו, אין להבין במובן של מקום מגורים; צריך להבינו במובן של בנין שאינו משמש למטרות מגורים. התנא מצטט ביטוי מהתורה [דברים ז כו]:

מההקשר של הביטוי ברור שהפסוק מדבר על אלילים ואביזריהם:

אם כך, חל איסור על יהודים לאפשר הכנסה לביתם של כל דבר שקשור לעבודה זרה. כפי שהסברנו בשיעור קודם, כשיהודי משכיר את ביתו למישהו אחר הוא אינו מוותר על בעלותו על המקום: המקום עדין שייך לו והדייר משתמש בו תמורת תשלום. אי אפשר שעובד אלילים לא יביא אתו אל תוך ביתו את אליליו ואת ייצוגם הפיזי.

ד:
לדוגמה: במיתולוגיה הרומאית ה-penates היו במקור אלים ששמרו על מחסנים. מאוחר יותר הם הפכו לאלי-בית שהגנו על כל משק הבית. הם היו גם ציון לייחוסה של משפחה רומאית, מאחר והם סימלו את הרוחות של אבות קדמונים. בבתים רומאים היה מקדשון בכניסה שהיה מוקדש לאלה Vesta (אֵלָה המגינה על הבית). במקדשון זה נשמרו ה-penates.

ה:
ויש גם Lares. אלו היו אלים רומאים עתיקים המגינים על הבית ועל המשפחה – אֵלֵי הבית. הרומאים סגדו להם מאוד בעזרת צלמים קטנים, שעל-פי-רוב הונחו במקום גבוה בבית, הרחק מהרצפה, או אפילו על הגג. היתה הנחה שה-Lar נוטל חלק בכל מה שקורה בתוך הבית, וגם הונח פסלונו על השולחן במהלך הארוחות. בתקופה רומאית מוקדמת, בכל בית היה לפחות פסלון אחד. מאוחר יותר, נוצר מעין בלבול שקישר בין הדמות שלהם ובין זו של בני משפחה ישרי לב שמתו. לבסוף הבלבול כלל גם את ה-penates.

ו:
תיארתי את ה-lares ואת ה-penates כדוגמה בלבד. ידוע היטב שלדתות אחרות היו ויש חפצים ומנהגים דומים. הרעיון מתמיד עד היום. אמי ז"ל היתה תופרת. אני זוכר היטב כיצד כילד הלכתי אחרי השכנה שלנו לביתה שהיה בסמוך לביתנו נושא את שמלתה החדשה. היא היתה קדה קידה לפני פסלון בחדר המגורים ואומרת, "מרים, האם את אוהבת את שמלתי החדשה?"

ז:
בפרושו למשנתנו רמב"ם כותב:

ח:
בשיעור קודם תיארנו את התפקיד המרכזי של בית המרחץ המקומי בחיי החברה של העת העתיקה. ברור שגם ליהודים היו בתי מרחץ. אלו שמשו מקומות שבהם היו בני אדם יכולים להתרחץ מדי יום ביומו; שם, כמובן, היה גם המקוה המקומי. בתי המרחץ היהודיים הללו היו לעיתים קרובות לא בבעלות ציבורית אלא בבעלות פרטית. משנתנו מציינת שיהודי שהוא הבעלים של בית מרחץ אינו רשאי למכור או להשכיר את בית המרחץ שלו ללא-יהודי. ב-ע"ז 016 אות ז' תיארנו את אופן תפקודו של בית המרחץ ומההסבר הזה ניתן להבין בברור אלו סוגי פעילויות התרחשו בבית מרחץ לא-יהודי.

ט:
בית המרחץ בבעלות פרטית היה מוכר בשם בעליו: "בית המרחץ של ראובן" או "בית המרחץ של יהודה". אדם הפוקד מקום כזה היה אומר משהו כמו "אתמול הייתי בבית המרחץ של דן." אם יהודי היה מוכר או משכיר את בית המרחץ שלו לגוי הבניין עדיין יהיה קשור לשמו. רמב"ם מבהיר:

ולכן, משנתנו אוסרת על יהודי למכור את בית המרחץ שלו ללא-יהודי או להשכיר אותו לכזה.

י:
ובכן, סימנו בשטו"מ ללמוד את הפרק הראשון של מסכת ע"ז. אי"ה, בשיעור הבא נתחיל ללמוד בפרק ב.