AZ-h017

א:
הבה נבחין בזהירות בין שני חלקי משנתנו. ברישא עוסקים בתכשיטים בעוד שבסיפא עוסקים בנדל"ן. ברישא עוסקים באלילים ואילו בסיפא עוסקים בעובדי אלילים.

ב:
משנתנו אוסרת על יהודי ליצור תכשיטים שסופם לקשט אליל. לאור כל מה שלמדנו עד כה הרי זה הגיוני ביותר. מה שבעייתי היא הקביעה המיוחסת לרבי אליעזר שמותר ליצור תכשיטים עבור אלילים אם נגבה תשלום עבורם! בעלי התוספות מעירים [ע"ז י"ט ע"ב]:

ושמא עלינו לציין שאין הביטוי מופיע בנוסח המשנה כפי שהיא מובאת בתלמודה של ארץ ישראל, וכמו כן, גם אין פסקה זו מובאת באף אחת מהחיבורים ההלכתיים הגדולים.

ג:
לפני שנמשיך לחלק השני של משנתנו, אולי עלינו להבהיר מדוע אסור ליהודים להכין דבר כלשהו שייפה נוהגי פולחן לא-יהודיים. המקור הוא בשתי מילים בתורה [דברים ז א-ב]:

כמובן, ציווי זה מעולם לא קויים לפי הכוונה המקורית. אך אין לכך חשיבות לצורך דיוננו כאן. הביטוי "לא תחנם" הוסבר על ידי החכמים בשני מובנים, וכל אחד מהמובנים נמצא בבסיסו של אחד מחלקי משנתנו. פרוש אחד של החכמים גוזר את הביטוי מהמילה 'חן'. לפי פרוש זה במילים 'לא תחנם' התורה אוסרת על יהודים ליפות את הגוים ואת אליליהם. ברור שזה הבסיס בתורה לרישא של משנתנו: 'לא תחנם' – אל תְּיַפֶּה אותם, אל תתן להם חן.

ד:
הפרוש האחר של המלים קשור לשורש שפרושו 'חניה'. לפי פרוש זה התורה אוסרת על יהודים לתת ללא-יהודים זכויות על נדל"ן בארץ ישראל: 'לא תְחָנֵּם – לא תתן להם חנייה בקרקע' [ע"ז כ' ע"א]. על זה נרחיב את הדיבור בהמשך.

ה:
בארץ ישראל אסור ליהודי למכור ללא-יהודי תוצרת שטרם נקצרה. זאת מפני שהיהודי נדרש לתרום חלק ניכר מתוצרתו לכוהנים, ללוויים ולעניים. (ללימוד מפורט בנושא זה – בשפה האנגלית – ראו את לימודנו במסכת פאה.) מי שאינו יהודי לא נדרש לכך. ולכן, אם יהודי מוכר את תוצרתו ללא-יהודי לפני שנקצרה הוא מונע מהנזקקים את חלקם ההוגן בשפע של הקב"ה. דעתו של רבי יהודה מתקבלת להלכה: מותר ליהודי למכור מראש את תוצרתו ללא-יהודי בתנאי שיש הבנה שהתוצרת תימסר רק לאחר שתיקצר וכל התרומות והמעשרות הנדרשים להלכה נמסרו למקבליהם על פי דין תורה.

ו:
אנו מגיעים כעת ללב משנתנו, החלק שאוסר על נתינת זכויות נדל"ן כל שהן ללא-יהודים בארץ ישראל ('לא תתן להם חנייה בקרקע'). בארץ ישראל אסור ליהודי להעביר ללא-יהודי נדל"ן. זה חל על בתים ועל שדות, בין אם עבור תשלום ובין כמתנה. מעניין שהרב יוסף קארו מתעלם לחלוטין מפסיקה זו בחיבורו ההלכתי הגדול "שולחן ערוך". בחיבורו הגדול, משנה תורה, רמב"ם אכן מתיחס:

עלינו ראשית לשים לב לכך שרמב"ם מגביל את מצווה זו של התורה ל-"שבעה עממין" – לכנענים התושבים המקוריים של ארץ ישראל ולא ללא-יהודים באופן כללי. (הרב יוסף קארו כנראה מסכים עם רמב"ם ומשמיט את הפסיקה מפני שאין לה ישום מעשי בעידן הזה.)

בסעיף מאוחר יותר [הלכות ע"ז פ"י ה"ד] רמב"ם מסביר שיהודי אינו רשאי להשכיר דירה או שדה לאחד הכנענים מפני שבלתי נמנע שהוא – הגוי – לא יביא את אליליו אל תוך הבית שעדיין שייך ליהודי. ואין היהודי רשאי למכור את שדותיו לכנעני מפני שהתורה אוסרת עלינו 'לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע'.

ז:
כפי הנראה, התיאור 'סוריה' שבמשנתנו מתיחס למה שכיום נקראת רמת הגולן. האזור נחשב כאזור ביניים מבחינת הסטטוס ההלכתי שלו, בין הקדושה של ארץ ישראל לבין החולין של חוץ לארץ. חלק מהמצוות החלות על ארץ ישראל חלות גם על האזור הזה בעוד שאחרות אינן חלות עליו. ואלו שאכן חלות, לעיתים קרובות חלות באופן פחות מחמיר. כך שהפְסַק הוא שבארץ ישראל אסור להעביר ללא יהודי נדל"ן, אם במכירה ואם בהשכרה; אבל ב-"סוריה" מותר להשכיר בתים אך לא למוכרם ואסור להשכיר או למכור שדות.

ח:
אולם, ההלכה לבסוף היא לפי דעת רבי יוסי שמתיר השכרה של בתים בארץ-ישראל אבל לא שדות; בסוריה מותר למכור בתים אבל שדות רק להשכיר; ומחוץ לארץ ישראל החוקים הללו אינם חלים כלל ועיקר שהרי התורה אומרת "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ".

ט:
בימינו בני אדם רבים מבקשים להחיל את ההלכה הזו על המצב הפוליטי של ימינו: הטענה היא שהתורה אוסרת על מסירת חלקים של ארץ ישראל שבריבונות יהודית לערבים בגלל האיסור לתת להם זכויות על נדל"ן – לא תתן להם חנייה בקרקע . אולם, נראה שאין הצדקה אמיתית לכך מאחר ורמב"ם מבהיר שהאיסור חל רק על "שבעה עממין" של כנען והם אינם קיימים עוד. יתר על כן, כל הפוסקים הגדולים סוברים שהמוסלמי המודרני אינו עובד אלילים – כפי שכבר ראינו כמה וכמה פעמים. (אין להערתי זו כל השלכה פוליטית: היא מתייחסת אך ורק לבסיס ההלכתי של טענה פוליטית.)