AZ-h016

א:
הסיבה לאיסור על מכירת חיות פרא ללא-יהודים מובנת מאליה ונרמזת בברור: יתכן וישתמשו בהם באופן שמסכן את הציבור או שאופן אחזקתם עלול לאיים על שלום הציבור. עלינו לזכור כי הרומאים אהבו ludi – משחקים – בהם הקרקס המקומי היה מלא צופים מהמרים שבאו לראות קרבות עד המוות בין בני אדם וכן בני אדם נגד חיות פרא. בימי קדם חיות פרא כאלו שוטטו באזורי הכפר בארץ-ישראל, לכן לא מפתיע שיהודים בעלי יוזמה היו רואים כאן דרך לעשות רווח – או אפילו מקור פרנסה. עלינו רק לזכור את שני הדובים שיצאו מהיער והרגו את אלו שעקצו ולעגו לאלישע הנביא [מלכים ב ב כד] ואת האריות ששוטטו בארץ לאחר גלות הממלכה הצפונית, אריות שהפחידו את השומרונים הראשונים [מלכים ב יז כה-כו]. וכמובן, אל לנו לשכוח שהאמורא הארצישראלי הגדול, ריש לקיש, היה גלדיאטור או מאמן של חיות פרא לפני שפנה לתורה [גיטין מ"ז ע"א].

ב:
ה-'בסילקי' המוזכרת במשנתנו היא המלה היוונית-לטינית "בסיליקה", שפרושה המקורי היה מעון מלכותי אך בסופו של דבר ציין בנין ציבורי גדול. לכל כרך, לכל עיר ואפילו לעיירה היתה בסיליקה משלה. הבסיליקה המקומית שימשה מקום לחנויות, שווקים, משרדים וכדומה; אבל שם היה תמיד מקום מושבו של בית המשפט המקומי ובו היה השופט יושב בדין. אולי נבין טוב יותר מדוע נאסר על יהודים לבנות בסיליקה עבור לא-יהודים אם ניקח בחשבון את ההקשר של האיסור. הדין שנחרץ בבתי המשפט הרומאים היה לעיתים קרובות קשה, אכזרי וקטלני. יתר-על-כן, בכל בסיליקה היה, ללא ספק, אל משלה שנותן את חסותו על המקום.

ג:
הגרדום שימש להוצאות להורג פומביות – סביר יותר שהוא שימש לעריפת ראשים מאשר לחניקה. ה-'איצטדיא' – אצטדיון או קרקס – היה מקום אליו נשלחו פושעים כדי שישעשעו את הציבור בכך שינסו להגן על עצמם נגד חיות פרא, שעל ידי כך היה שילוב נאה של 'עשיית צדק' עם בידור המוני.

ד:
בהקשר של משנתנו פרוש המלה 'בימה' מעורפל. יתכן והיא מתיחסת למשטח מוגבה ממנו נזרקו אל מותם פושעים שנידונו למוות. מצד שני, יתכן והיא מתיחסת לבמה עליה ישב השופט לשפוט. יהא הפרוש אשר יהיה, ברור שמשנתנו מבקשת להרחיק יהודים מכל דבר שקשור למערכת הרומאית של הענשת עברינים.

ה:
הסיפא של משנתנו שונה באופן סמנטי מהחלק הקודם. הרישא אוסרת על יהודים לבנות את המקומות והחפצים שהוזכרו; אך הסיפא אוסרת על יהודים לחבור אל לא-יהודים במיזמי בניה מסוימים – אם לחלוטין אם באופן חלקי.

ו:
הבימוסיאות להן מתייחסת משנתנו הן בסיס מוגבה עליו עמד פסל שעל פי רוב ייצג אֵל זה או אחר. בכמה מקרים אפילו לקיסר המנוח ניתן מעמד של אל – והיו מקרים של הַאֲלָהָה גם לפני המות.

ז:
לכל כרך, לכל עיר, לכל עיירה ולכל כפר היה לפחות בית מרחץ אחד. בני אדם היו מבקרים בבית המרחץ מדי יום ביומו. הוא שימש לא רק להיגיינה אישית אלא גם מקום להעביר בו זמן בעצלתיים ולהאזין לרכילות האחרונה – וגם לספק קצת רכילות! בית המרחץ היה מקום בו בני אדם נפגשו עם בני אדם, וכל המי ומי רצו להיראות בבית המרחץ לעיתים קרובות ביותר עד כמה שרק ניתן. בית המרחץ היה מקום בו לא רק אנשים הגונים פגשו אנשים הגונים; הוא היה גם מקום בו אנשים הגונים פגשו אנשים פחות הגונים ומקום בו אנשים מהוגנים פחות פגשו אנשים ידועים לשמצה – למטרות תאוותניות ופליליות.

ח:
כפי שכבר הזכרנו, כמעט לכל בנין ציבורי – בסיליקה, מרכז מסחרי או בית מרחץ, היה אֵל שהעניק את חסותו למקום, וייצוג שלו הוצג בגומחה מיוחדת במקום בולט וחשוב. משנתנו מלמדת את היַזָּם היהודי שהוא רשאי לקחת חלק בהקמת מבני ציבור כאלה, אך כשמגיעים להקמת הכיפה או הגומחה עליו לפרוש מהפרויקט.

ט:
הגמרא [ע"ז י"ז ע"א-ע"ב] מביאה אנקדוטה שממחישה היטב את הקשיים שהיו ליהודים בקשר עם המבנים האלו:

ב-ע"ז 009 כתבתי: לא יאמן, אך בפרושו למשנתנו, הרב עובדיה מברטנורו אומר שאדם הראשון בגן עדן התחיל את החג הזה!

חיים הלפרן כותב:

אני מופתע שאתה מופתע מה-'תאוריה' של הרב עובדיה בקשר לכך שהאדם הראשון הוא המקור לקלנדה וסטורנליה. הוא פשוט מביא את הערת הגמרא שבאה מיד לאחר המשנה (ע"ז ח ע"א).

אני משיב:

הייתי תמים וציפיתי שחכם כמו הרב עובדיה מברטנורו, שגדל וחונך בזמן פריחת הרנסאנס באיטליה של המאה ה-15, בן זמנם של מיכאלאנגלו (Michaelangelo Buonarotti) וליאונרדו (Leonardo da Vinci), היה חושב פעמיים או שלוש לפני שהיה מצטט סיפור, שלגביו אפשר אולי לסלוח לחכמים שחיו יותר מאלף שנים קודם זמנו במזרח התיכון. טעיתי.