AZ-h013

ה:
הנסיונות בגמרא, ובעקבותיה גם אלה של המפרשים הקלאסיים, להסביר את משנתנו, במקרה הטוב אינם משכנעים ומותירים פרצות רבות שאי-אפשר לסתום. ואולם, קרובה ישועתנו לבוא! הבה נראה כיצד מציגים בתוספתא את החומר שבמשנתנו. אך לפני כן, אולי רצוי להקדים הקדמה קצרה על התוספתא עצמה.

ו:
נהוג לומר בפשטות כוזבת, שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה. קצת פחות בעיתי ניסוח כגון: רבי יהודה סידר את המשנה. יש מי שטוענים שרבי (כינוי חיבה שלו) ערך את המשנה. כל התאורים הללו מטעים.

ז:
המשנה מורכבת ממשניות עצמיות – בתלמוד של ארץ-ישראל הן מכונות באופן מדויק יותר הלכות. עלינו לזכור שעד זמנו של רבי לא היה מקובל להעלות הלכות על הכתב; הן הועברו מרב לתלמיד בעל-פה. (מותר היה לחכם לרשום הערות לעצמו במה שנקראת 'מגילת סתרים', אך היה זה בשביל שימושו האישי: אסור לו היה להשתמש במגילה בהוראה והיו אמורים להשמיד אותה לאחר מותו. ואולם, יש עדויות לכך שכמה תלמידים הצליחו לשים יד על מגילות הסתרים של רבם לאחר מותו.)

ח:
כך היה שכאשר כל דור של חכמים עבר מן העולם, הוא הוריש לדור הבא את כל מה שירש מרבותיו יחד עם כל ההלכות החדשות שנוצרו במהלך הדור ההוא. כשמגיעים לזמנו של רבי (בהתחלה ממש של המאה השלישית לספירה) כמות החומר היתה כבדה מנשוא. ובכן, תוך שימוש בסמכותו כאחר החכמים הגדולים של הדור, ובסמכות שהיתה לו כנשיא הסנהדרין, ותוך שימוש בהשפעה העצומה שהיתה לו מכוח היותו אחד העשירים המופלגים בארץ, רבי בירר וליקט מכל הגרסאות של כל הלכה שהגיעה לידיו. הוא סידר אותן בסדר פחות או יותר עקבי, תוך שימוש בסדר מקיף שהומצא על ידי רבי עקיבא כמעט מאה שנים קודם לכן. החיבור הזה הוא מה שאנו מכנים "המשנה", והוא פורסם זמן מה לפני מותו של רבי, שאירע בשנת 217 לספירה.

ט:
כעת יהיה קל יותר להבין את טבעה של תוספתא. למעשה, התוספתא היא רק עוד אוסף של הלכות בדיוק כמו המשנה. ואולם, מי שערך אותה (והמסורת אומרת שהיא פרי עבודתו של תלמיד-חבר של רבי יהודה, רבי חייא) לעתים קרובות בחר לכלול בחיבורו גירסא אחרת של ההלכה הנדונה. ההשוואה של שני האוספים, משנה ותוספתא, יכולה לעזור לנו להבין את הכתוב בהן.

י:
לאחר הסבר קצר זה על מהות התוספתא נוכל כעת להביא כאן את נוסח ההלכה המתאימה כפי שהיא מופיעה בחיבור ההוא [תוספתא ע"ז א"ג ה"ג].

יא:
יתכן שהיריד היה שוק, אך כוונת ההלכה ברורה. רוב השווקים הגדולים אורגנו לכבוד אֵל זה או אחר, וכמובן שהאֵל המתאים הוצג בכל תפארתו במקום בולט וחשוב. מסיבה זו היה אסור ליהודי לבקר בשוק או יריד שכזה, אפילו אם יתכן והדבר יגרום לו הפסד כלכלי גדול. אך היתה הקלה מסוימת: אם השוק היה בתוך העיר מותר היה ליהודי לשאת ולתת מחוץ לעיר, וההיפך.

יב:
אם יהודי הגיע למקום כזה שלא במתכוון, אין לחשוד שהוא עוסק בע"ז. בתוספתא מדגימים מקרה שכזה על ידי מי שנוסע בשיירה שעוצרת ללון בעיר כזו. ואילו משנתנו משתמשת בדוגמה של מי שהולך בדרך המובילה ליריד: אם היא מובילה אך ורק לשם על הנוסע היהודי למצוא דרך עוקפת; אך אם הדרך מובילה גם למקומות אחרים הוא רשאי להמשיך במסעו.

יג:
יש להימנע מלבקר בחנויות ודוכנים ביריד שעוטרו במיוחד לכבודו של האֵל הנותן את חסותו לאירוע; אך בחנויות ודוכנים שאינם מעוטרים אפשר לבקר מפני שמותר להניח שבעלי העסק אינם מעונינים בפן הדתי של היריד.

גדעון וויץ כותב:

בע"ז 012, ציינת בתשובה להערתי על גלולים, שם כתבתי, "בחומש דברים אנו מוצאים בפרוש 'גלולים', כך שבכל מקרה הקשר מתועד", ואתה כתבת: "המלה העברית 'גלולים' מופיעה רק פעם אחת בתורה [ויקרא כו ל]" היכן שהזכרתי את הדוגמה מדברים היה עלי להביא מראה מקום (כט טז), ובעתיד אוודא שכך עשיתי, למען הנוחות וכדי למנוע תקלות. אני מתנצל. ובכן, בכל אופן, זה צריך להיות "פעמיים בתורה".

אני משיב:

גדעון צודק לחלוטין ואין כל צורך שיתנצל. אדרבא ואדרבא: אני הוא זה שצריך להתכסות בבושה ובכלימה.