AZ-h012

א:
במבט ראשון משנה זו קשה מאוד להבנה. מה יכולה להיות הכוונה של 'עיר שיש בה ע"ז'? האם לא היתה בכל ערי הגויים ע"ז כזו או אחרת? וכיצד יכולה ע"ז להיות פעם מחוץ לעיר ופעם בתוכה? במשנה זו, האם המונח ע"ז מציין פסל או אליל או שמא הוא מציין איזה סוג של טקס פולחני? ומה הקשר של חנויות לכל זה – אם מעוטרות ואם לאו?

ב:
הרב עובדיה מברטינורו מבין את משנתנו כמדברת על מקרה של חג אלילי. הוא מסביר שמותר לשאת ולתת עם הגויים שמחוץ לעיר מפני שהעובדה שהם מחוץ לעיר מעידה על כך שאין להם כל עניין במה שקורה בתוכה. הוא מוסיף ומסביר שסוגית הדרך עוסקת בשאלה האם היהודי הולך בדרך המובילה ישירות לעיר ואך ורק לעיר – במקרה זה אסור לו להשתמש בדרך הזו; או האם הדרך מובילה גם למקום אחר – במקרה כזה מותר לו להשתמש בדרך הזו. הוא גם מפרש שבחנויות מעוטרות גובים יותר כי חלק מרווחיהן מועבר כתרומה לפולחן האלילי.

ג:
רמב"ם טוען שמשנתנו פשוט אוסרת על יהודים ללכת לערים בהן יש ע"ז:

וכעת רמב"ם יוצא בעוד מתקפה חריפה על הנצרות (על המתקפה הקודמת ראו ע"ז 006):

מענינת העובדה שהפסוק שרמב"ם מביא הוא חלק מקריאת התורה בתשעה באב. לי נראה שמה שהטריד את רמב"ם יותר מכל דבר אחר היה תורת שילוש הקודש. עבור רמב"ם, לאל משולש לא יכול כלל להיות כל קשר עם 'אמונת היחוד', מונותאיזם טהור. העובדה שלנוצרים היו תאורים חזותיים של האל ושל הקדושים, ואפילו השתחוו להם, היתה לרמב"ם גם כן סימן ברור שהנצרות אלילית היא. ברור כי הוא מודע לכך שיהודים חיים יחד עם נוצרים במקומות שונים של התפוצות (ואפילו בארץ-ישראל עצמה) והוא רואה בכך חלק מהעונש שהקב"ה הטיל על ישראל. אני תוהה מה היו חושבים חכמי צפון אירופה בני זמנו של רמב"ם על ההסבר הזה.

ד:
ואולם, יהא אשר יהא, שני הפירושים הללו – זה של הרב עובדיה וזה של רמב"ם – מבוססים על הדיון בגמרא [ע"ז י"א ע"ב – י"ב ע"א] – וכפי שנראה – שניהם טועים!

המשך יבוא.

בשאלות ותשובות שב-ע"ז 010 כתבתי: חושדני שהפסלונים היו קטנים כדי שיהיה אפשר לשאת אותם בנוחות וכי הכוונה המקורית של המלה העברית 'אליל' היתה ליגלוג.

גדעון וויץ כותב:

חשבתי שהמחשבה הכללית היא ש-"אלילים", אם היא היתה מלת ליגלוג בלשון נקיה, התיחסה ל-גלולים (בחומש דברים אנו מוצאים בפרוש 'גלולים', כך שבכל מקרה הקשר מתועד). אם זה המקרה אזי המקור הוא גלל, דהיינו, גללי חיות, אולי במיוחד של עזים וכדומה. ובכן, תהיתי האם לא הזכרת זאת מתוך חוסר וודאות על טבעה של ההתיחסות המלגלגת, או מפני שהפרטים היו עלולים להפוך למסורבלים ולא נראה כי הם רלוונטיים, או מתוך עידון (סלחו לי על הביטוי)?

אני משיב:

המלה העברית 'אליל' היא צורת מזעור של המילה 'אל'. כוונתי היתה לציין שצורת המזעור של המלה בעצמה היא ליגלוג: לא 'אל' אלא 'אל קטנטן'. המלה העברית 'גלולים' מופיעה רק פעם אחת בתורה [ויקרא כו ל] אבל היא מופיעה פעמים רבות בדברי הנביאים. ברור שהיא קשורה למלה 'גלל', שפרושה אכן חתיכת צואה. כשהנביאים משתמשים במונח הזה לתאר ע"ז ברור שכוונתם ללגלג. המלה אינה מופיעה במשנה; היא מופיעה פעמיים בתוספתא, אך רק בהבאות מהמקרא. הביטוי 'עבודת גלולים' מופיע ארבע פעמים בגמרא. מעניין מאוד שאחד מהמקרים הללו הוא בפסחים קי"ו ע"א, שם רב מזכיר שבליל הסדר עלינו להתחיל את הדיון על יציאת מצרים עם הפסקה "מתחילה עובדי גלולים היו אבותינו". כאשר הקטע הגיע להגדה המסורתית המונח הוחלף ב-'עבודה זרה'!

במשנה נעשה שימוש בכמה מונחים. אין ספק שהמונח המקורי היה 'עבודה זרה'. ואולם, בשלב מסוים המונח הוחלף בכתבי יד רבים במונח עכו"ם שהוא ראשי תבות של 'עובדי כוכבים ומזלות'. את ההחלפה הזו דרבנה הצנזורה הנוצרית בימי הביניים מפני שהוא מציין בפרוש פגניות, שהרי הנוצרים עצמם אינם סוגדים לכוכבי השמים.