AZ-h011

יב:
הרישא של משנתנו עסקה בימי קודש ציבוריים באימפריה הרומית, וברובה, גם בימי חג של הקיסרות. אנו מגיעים כעת לסיפא של משנתנו שעוסק בימי קודש פרטיים. במקרה של כל אחד מארבעת הפריטים שנמנו בסעיף הזה נאסר על יהודי לקיים קשרים כלכליים או חברתיים עם הגוי המסויים המעורב באירוע (ואין האיסור חל על כל הגויים) ורק באותו היום עצמו (ולא גם בשלושת הימים שקודמים לאירוע).

יג:
אפשר לתהות מדוע היום בו אדם באימפריה הרומית הולך לספר יגרום לאותו האדם להודות לאל כלשהו. אך מידע על מנהגי הרומאים יפנה אותנו ליום מאוד מסויים בחיי האדם. בספרו "חיי יומיום ברומא העתיקה" ג'רום קרקופינו כותב:

המתבגרים הרומאיים לא ספרו את שערם או גלחו את זקנם עד ששניהם הגיעו לסדר גודל שהיה לו לא נוח. ואז שערם נגזז בפעם הראשונה וזקנם גולח. קרקופינו מציין שבמקרה של הקיסר אוגוסטוס, לדוגמה, הטקס הזה נערך בספטמבר 39 לפני הספירה. אוגוסטוס היה בן 23 שנים. אם כך, התגלחת הראשונה של זקנו לדידו של המתבגר או האיש הצעיר היה בהחלט 'טקס בגרות' ויום חג והודיה לאלים.

יד:
שני הפרטים הבאים מובנים מאליהם. שאיש רומאי יביע את תודתו לאל המתאים על סיום מסע ימי בשלום או על שיחרור ממאסר הוא אך טבעי. יתכן אפילו שימים אלו נשמרו וקויימו כימי חג מדי שנה. בוודאי, אנו יודעים שאפילו יהודים מהוללים בימי הביניים עדיין שמרו על מנהגים כאלו. רמב"ם מציין שברח ממרוקו באישון לילה ועלה על ספינה לארץ ישראל. המסע ארך חודש אחד ומיד עם ירידתו מהספינה בעכו הוא נשבע ליחד את יום הגעתו כיום חג משפחתי שיחגג בחלוקת מתנות לאביונים. לאחר ביקורו בירושלים וחברון הוא כותב:

בלי משים השמטתי חלק חשוב בדיוננו על המלה 'קרטסים'. אנא לחצו כאן כדי לקראו את הפסקה הנוספת.

ב-ע"ז 005 מרק לאוטמן תיאר אירוע בעבודה בו היתה מעורבת אישה הינדית. אמנון רונאל כותב:

שבנו בשלום מהודו, תודה לאל, ומצאתי את שאלתו של מרק לאוטמן על הודים, תכנות וע"ז. אחד הרשמים העמוקים ביותר היה מכמות ואיכות האנשים (מליונים! ובהם אנשי עסקים מודרניים ומתקדמים) שכורעים ומשתחווים ומביאים מנחות לבובות האלים ההינדואים. שום הסבר על אלוהות עליונה וזכה, שבובות אלו מייצגות את גלגוליה, לא הצליח לרכך את הרושם הזה. למדתי שם שוב, שאמונה דתית עיוורת עלולה להביא אסונות ומלחמות בהיקפים עולמיים. השם ישמור.

רמי לנדאו כותב:

התחלת את סדרת השיעורים המסקרנת הזו עם האטימולוגיה וההגדרה של מלה עברית מסויימת. האם יורשה לי לבקש את דעתך על מלה מהתרבות המערבית המופיעה בשיעורים אלו? האם אני יחידי המרגיש חוסר נוחות ניכר מהמונח 'מונותאיזם' או 'מונותאיסט' כאשר מחילים אותו על הדת היהודית? מונח כזה משמש באופן מאוד לא ביקורתי לסווג כל קבוצה חברתית הטוענת לעבוד רק אלוהות אחת … אם זה הקב"ה או אל אחר. בהנחה שחברה הסוגדת ועובדת רק לאל אחד הידוע להם בשם אויסגבבלוץ, ואז, בעזרת הגדרה רופפת של התיאור שהוזכר, דתם גם כן תתואר כ-'מונותאיסטית'. עקב כך אנו נשווה את התיאור של דתם עם זו שלנו מאחר ושתיהן יתוארו כ-'מונותאיסטיות'. וזו הסיבה שבגינה החלת המונח 'מונותאיזם' על אמונתנו בדרך זו גורמת לי אי-נוחות, מאחר ואני מאמין כי תהום עמוקה של הבדלים מפרידה בין אמונתנו ואמונתם של המאמינים באויסגבבלוץ, או בעניין זה, כל אלוהות יחידה אחרת שנוצרה באופן מלאכותי. האם אי הנוחות שלי מוצדקת?

אני משיב:

דבר טוב הוא שעדיין יש לי זכרון טוב די סביר. זוכרני שהשבתי על אותה השאלה כשרמי שאל אותה לפני כמעט 12 שנים! ראו את תשובתי המקורית (שניתנה ב-30 באוקטובר 1996 באנגלית) כאן.

מילונים מודרניים מגדירים 'מונותאיזם' כ:

מילון המורשת האמריקאי החדש לאוריינות תרבותית מגדירה מונותאיזם כך:

כך שהמונח מונותאיזם מקובל בימינו כמתייחס רק לדתות המצהירות על אמונה באלוהות אחת ושוללת קיום אחרות. יתר-על-כן, המונח בימינו מתייחס אך ורק לשלוש הדתות שהאלהות שלהן נראית כנובעות ממקור אחד בלבד. כמובן, שבתוכן האמונה באל של שלוש הדתות יש שוני מהותי: ראינו כיצד היו לחכמינו בעיות גדולות בהכרה בנצרות כמאמינה באל אחד (למרות שלא היו להם יסורי מצפון כאלה בהתייחס לאיסלם).

המונח היהודי שמתורגם על פי רוב ל-'מונותאיזם' הוא "אמונת היחוד". פרושו האמונה שהקב"ה הוא ישות יחידה במינה ושאין דומה לו. מהסיבות שבבסיס אי-הנוחות של רמי, כעת נהוג לתאר דתות המאמינות באל אחד (או הסוגדות לאל אחד אם כי אינן שוללות את קיומם של אחרים) כ-monolatry 'מונולתריה'.

למידע נוסף על השקפתי על אלוהי ישראל אנא ראו את המאמר השני על השקפה מסורתית (קונסרבטיבית) כאן. המאמר בשפה האנגלית.