AZ-h010

ח:
אנו מגיעים כעת לרביעי מימי חג אליליים שמשנתנו מונה: יום גנוסיא של מלכים. כשסופרים נתקלים במילים זרות שאותן אינם מבינים תמיד יש אפשרות של שיבושים. במקרה הנוכחי בשלב כלשהו במסירה אות 'י' היתה לאות 'ו' – שיבוש שקל להבין. המילה ביוונית היא γενεσια [גֶּנֶּסִּיָּה] ופרוש המלה הוא 'יום השנה' או 'יום הולדת'.

ט:
רמב"ם, בפרושו, מתאר את היום הזה כך:

הרב עובדיה מברטינורו מסכים עם הסבר זה, ונראה כי הוא מתיחס ליום שבו עלה לשלטון קיסר רומאי חדש. ובכך שניהם הולכים בעקבות הגמרא [ע"ז 'י ע"א].

י:
ואולם, ישנו קושי עם הסבר זה, והוא שיום כזה אינו קורה באופן סדיר, פעם בכל חודש או פעם בכל שנה. יתר-על-כן, בהתחשב באופן בו כל כך הרבה שליטים רומאים סיימו את תקופת כהונתם, נראה כי לא יתכן לדעת שלושה ימים מראש מתי תתרחש ה-'עליה לשלטון' הבאה. התלמוד של ארץ-ישראל [ע"ז ג' ע"ב] מביא הסבר אחר. או, ליתר דיוק, הוא אינו נותן הסבר כלל, אלא פשוט מצטט מהמקרא. בסיפור הידוע שבחומש בראשית מסופר כיצד יוסף פותר את חלומותיהם של שר המשקים ושל שר האופים של פרעה, אנו קוראים:

התלמוד הארץ-ישראלי פשוט מסביר:

הסבר זה הרבה יותר הגיוני. חגיגות יום הולדתו של הקיסר היה חג שנתי.

יא:
ויום הלדה: הרב עובדיה מברטינורו אומר כי ההתיחסות היא ליום בו נולד בן לקיסר השולט, וזהו הסבר טוב. מאחר והיה צורך לארגן את החגיגות הן מעולם לא חלו מיד עם לידת התינוק אלא כמה ימים – או שבועות – מאוחר יותר. כך גם עם "יום המיתה": זה היה מתייחס לטקסי הקבורה של הקיסר המנוח.

יב:
בעניין יום המיתה ישנה מחלוקת בין רבי מאיר ושאר החכמים. רבי מאיר סובר שטקסי הקבורה של הנכבדים הרומאים היו על פי הגדרתם אליליים ולכן ליום הקבורה של כל אדם מכובד יש להתייחס כאל יום קודש אלילי. החכמים חלקו עליו, הם סבורים כך:

יראה בעינינו אך טבעי להבין את השרפה כאן כהתיחסות לשרפת הגופה של הנפטר. המנהג הרומאי היה להקים מדורת הלויה עצומה; הגופה הונחה בטקסיות על ראש המדורה ואז המדורה הוצתה. ואולם, אף אחד מהמפרשים הקלאסיים אינו סבור כי זוהי כוונת דברי החכמים. הם מבינים את המשנה כמתיחסת לנוהג היהודי של שרפת קטורת במהלך טקס הקבורה. הגמרא [ע"ז י"א ע"א] שואלת ומשיבה:

משקל הקטורת מגיע לכמאתיים וחמישים קילו! זו גוזמה חסודה, לא כן? הגמרא גם מציינת כי התיחסו לנשיאי הסנהדרין (כדוגמת רבן גמליאל הזקן) כאל מלכים.

המשך יבוא.

ב-ע"ז 003 ציינו כי החכמים פרשו את התורה כאוסרת על יהודים להזכיר שמות של אלים פגניים.

מאיר סטון כותב:

אני מניח שטוב יהיה אם יהודי לא יקרא בקול חלקים משייקספיר שמזכירים אלים פגאניים. אך מה עם ימי השבוע ושמות החודשים באנגלית? כמעט כולם נגזרים משמות של מה שנקרא אלים פגאנים?

אני משיב:

לחכמים היה ביטוי מלבב בו הם השתמשו בכל פעם בה אפשר היה לקחת פסק הלכה לקיצוניות מגוחכת: "אם כן, אין לדבר סוף": משנה פסחים פ"א מ"ב בענין חיפוש חמץ במקומות מגוחכים, משנה יומא פ"א מ"א בענין האפשרות כי עלול להיות צורך בסדרה שלמה של נשים למקרה שהכהן הגדול יתאלמן ביום כיפור דווקא. וישנן עוד הרבה דוגמאות. אפילו בקיום מצוה אין אנו נדרשים לקחת את העניינים עד לגיחוך.

ב- ע"ז 004 ציינתי שהפרוש המקורי למלה העברית 'אליל' היה 'אל קטן'.

ראובן ארצי כותב:

מידות הצלמיות של אלות הפריון ואלים אחרים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מגיעות לרוב עד 17 ס"מ פחות או יותר. הרי לנו "אליל" – אל קטן.

אני משיב:

חושדני כי הפסלונים היו קטנים כדי שיהיה אפשר לשאת אותם בנוחות וכי הכוונה המקורית של המלה העברית 'אליל' היתה ליגלוג.