AZ-h005

א:
במשנה הקודמת ראינו שבשלושת הימים קודם לחג של לא-יהודים אסור לבא במגע עמהם – לא מגע מסחרי ולא מגע חברתי; גם אסור להשאיל להם משהו או לשאול מהם, להלוות להם כסף או ללוות מהם, לפרוע הלוואה אצלם או לקבל מהם פרעון הלוואה. כל זה שמא כתוצאה ממעשים אלו הלא-יהודי יביע את תודתו לאלוהיו ובכך היהודי יהיה מעין 'שותף לדבר עבירה' שלא בכוונה.

ב:
כמו כן ראינו כי היתה מחלוקת בין רבי יהודה [בר עילאי] לבין שאר החכמים. רבי יהודה לא היה כולל באיסור הגורף, בתקופה זו של שלושת הימים, קבלת תשלום מלא-יהודי לשם פרעון חוב שחייב לו "מפני שהוא מצר לו" – לא סביר שהחזר הכסף יגרום לו להודות לאלוהיו. אך החכמים אינם מקבלים זאת כלל ועיקר: אף-על-פי שהגוי בוודאי לא ישמח לפרוע את חובו כרגע, מאוחר יותר הוא ישמח שהעול הכלכלי הזה הוסר מעליו, ועל כך יודה לאלוהיו. (ההלכה, כמובן, לפי דעת החכמים.)

ג:
ציינו גם כן [ע"ז 004, הסבר מס' 26] שהאיסור הנידון במשנה א' בתוקף בשלושת הימים קודם היום הקדוש ובמהלך היום הקדוש עצמו. במשנתנו רבי ישמעאל רוצה להאריך את תקופת תוקף האיסור בשלושה ימים נוספים! לדידו אין להתיר מגע, כלכלי או חברתי, עם לא-יהודים שלושה ימים קודם לחגם, ביום החג עצמו, ובשלושת הימים שלאחריו. אין הלכה כרבי ישמעאל מפני ששאר החכמים מחזיקים בדין שנקבע במשנה א'.

ד:
אף על פי שאין הלכה כרבי ישמעאל, יתכן וכדאי לנו לנסות ולהבין את הטיעון שמאחורי החומרה שבדעתו. קשה להתחמק מהרושם שרבי ישמעאל פשוט רצה לצמצם כל סוג של מגע בין יהודים למי שאינם יהודים. בהנחה שהחג הלא יהודי הוא חג של יום אחד, רבי ישמעאל היה מוציא את המגע בין יהודי ללא-יהודים אל מחוץ למותר במשך שבעה ימים!

ה:
אך חושבני שמטרת דעתו של רבי ישמעאל עמוקה יותר מכך, ויש לקשור אותה עם התחרות בין היהדות לבין דת אחרת המתהווה במחצית הראשונה של המאה השניה לספירה – התקופה שבה היה רבי ישמעאל פעיל. לי נראה כי האמורא שמואל מביא את ההגיון שמאחורי החומרה בדעתו של רבי ישמעאל בתמציתיות רבה. שמואל היה ראש הישיבה בנהרדעא במהלך המאה השלישית לספירה – כמאה שנה אחרי רבי ישמעאל. (באותה העת היו שתי ישיבות גדולות בבבל [עירק], ישיבתו של רב בסורא וזו של שמואל בנהרדעא.)

ו:
ההערה הראשונה בגמרא על משנתנו [ע"ז ז' ע"ב] היא כדלקמן:

מאוד מעניין שדווקא שמואל בבבל יעיר הערה כזו (הערה שדרך אגב צונזרה על ידי הכנסיה). היום הקדוש לנוצרים הוא יום ראשון. לפי החכמים יהיה אסור לשאת ולתת עם הנוצרים בימי חמישי, שישי וראשון (בשבתות הוא אסור מכל מקום מסיבות אחרות). אך לפי רבי ישמעאל אסור לשאת ולתת עם הנוצרים שבעה ימים בשבוע!

ז:
עלינו גם לשים לב לכך ששמואל מניח באופן טבעי כי הנצרות היא 'עבודה זרה'. עוד על אודות רעיון זה בפעם הבאה.

המשך יבוא.

דנו בגורמים המהווים 'עבודה זרה'.

מרק לאוטמן כותב:

לפני כארבע שנים עבדתי בבית תוכנה ששם עבדו מספר הודים. ליד שולחני אגרתי מספר ערימות של נייר שנפלטו מן המדפסת ודרכתי עליהן מפיזור דעת. ניגשה אלי תכניתנית הודית אדוקה ואמרה לי שהיא נפגעה מהתייחסותי המזלזלת לנייר, כיוון שאצל ההודים הניר נחשב אליל. מיד התנצלתי, הרמתי את הניירות וסידרתים על שולחני. כל זה אירע בחו"ל ולכן הוא מחוץ לדיון שבמשנתנו. אף על פי כן:

1. האם בזה נכשלתי בעידוד ההודית לקיים ע"ז?
2. האם בזה נכשלתי בקיום ע"ז עצמי, כיוון שלמראית עיין הסכמתי לתפיסתה והאליהתי (חס וחלילה) את הניירות?

אני משיב:

אין אפשרות לתת תשובה ברורה לשאלתו הראשונה של מרק. הדבר תלוי באם אנו הולכים לפי דעתו של המאירי שאם לדת יש קוד מוסרי היא כבר אינה דת אלילית מקראית. נדון בכך באריכות אי"ה בשיעור הבא. התשובה הברורה לשאלתו השניה של מרק היא שכמובן שהוא לא אשם בעבודת אלילים מפני שלא היתה לו כל כוונה כזו. הוא פשוט היה מנומס ומתחשב.

קבלתי מספר רב של הודעות על האטימולוגיה של המלה העברית 'איד'. אנסה להתחיל ולהציג אותם לפניכם בשיעור הבא.