avot-h338

לפני שנמשיך למשנה הבאה, יהיה זה מאוד לא מנומס מצדי אם לא אשתדל לכל הפחות להקטין את מספר המסרים המחכים בתא דואר נכנס שלי.

תמר דר כתבה שהכוח המניע לשמירת המצוות עשוי להיות לא אהבת האל, כפי שטוענת המשנה ב-אבות 332, אלא דווקא צורך חברתי. אני השבתי כי מסופקני אם בני אדם אומרים לעצמם, לדוגמה, "אני שומר על מצוות הכשרות כדי לזכות ברעים ובחברים". מאז תמר כתבה להבהיר את מחשבותיה אך אין בכך צורך. היא מצאה שני תומכים נאמנים:

אבי-שרה קיליפ כותבת:

הייתי רוצה לענות שאני כן אומרת דברים כמו "אני אוכלת אֹכֶל כשר כדי לזכות ברֵעִים ובחברים" ואני גם אומרת "אני אשמור שבת כדי לזכות ברֵעִים ובחברים" ו-"אני אשתתף בתפילות ובלימוד תורה כדי לזכות ברֵעִים ובחברים."

וגם ג'ים פלדמן כותב:

אני מאמין שהערותיה של תמר דר הן מרכזיות לפעילות דתית חברתית בכלל וביהדות בפרט. אחרת למה מנין-מתפללים? והדוגמה שהבאת להמחיש את הדעה המנוגדת מוטעית. אני, מצדי, אוכל כשר כדי שלא יהיה יהודי שירגיש שלא בנוח בביתי או במחיצתי. אני מכיר בזה כציווי שבטי. ברמה הבסיסית, היהדות היא שבט, ארגון חברתי, למדני ונדבני המאמין, לכל היותר, באל אחד.

ב-אבות 335 המשנה גם למדה כי כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. ג'ים פלדמן מפקפק בכך מנקודת מבט בת זמננו:

המושל (כעת לשעבר) של ניו יורק, שפיצר, תובע נלהב, וכמושל, תומך בעל עוצמה לחוק נגד זנות המכוון כלפי ה-"לקוחות" (דבר שבברור יפחית מעשים לא מוסריים), נפל מגדולתו לאחר שנתפס בגלל תאבון לא נשלט ליצאניות צמרת. הנקודה שלי היא לדחות את הנחת היסוד לפיה פעילות טובה למען הציבור מרמזת על חיים פרטיים ראויים. אני בטוח שהחכמים סברו שכך צריך להיות, אבל הדוגמאות שלהם אינן משכנעות.

אני משיב:

אבל המשנה אינה טוענת את מה שג'ים אומר שהיא טוענת. היא רק אומרת שחטא לא יבוא (אצל אחרים) מתוך גרימה לציבור לפעול במוסריות. ואולם, מאחר וג'ים העלה את הנושא, הרשו לי להציע משהו שנכתב על ידי אחד מעמיתי כאן בישראל. כתבתו של הרב דניאל גולדפרב, "שכיבתו ונפילתו של אליוט שפיצר" משועתקת כאן ברשותו האדיבה.

אליוט שפיצר אינו החומר ממנו קרוצה טרגדיה יוונית; הוא החומר של יו-טיוב וספרות זולה. שפיצר נפל לתוך המלכודות שהחיים טמנו לו. בהיותו עשיר ולאחר מכן בעל שררה הוא חש שהוא מעל לחוק ואמות המידה של התנהגות מקובלת שהוא עצמו דרש בקפדנות מאחרים. היה עדיף לשפיצר אילו למד תורה בחדרו שבמלון המיפלאוור מאשר קיום מפגשי אהבים עם קריסטן. זה בהחלט היה עולה לו פחות.

ואולי הוא דווקא כן למד תורה! במסכת קידושין רבי עילאי הזקן מייעץ למי שההורמונים שלו שולטים בו להתחפש וללכת למקום בו הוא לא ידוע ולשכור שם את שרותיו של "מועדון הקיסרים אח"מים", ולא יחלל את השם בפרהסיה [קידושין מ' ע"א]. פרקליטו של שפיצר יכול לטעון שזו גמרא מפורשת. גלגלו את הקלטת נאום ההתפטרות אחורה!

לא כל כך מהר. ראשית כול, לא ברור שהמפורשות של הגמרא כל כך מפורשת. בעלי התוספות מביאים את דברי רבנו חננאל שאומר "חס וחלילה" שרבי עילאי יכשיר התנהגות לא מוסרית כזו. כוונתו האמיתית היא שהטרדה שכרוכה בהתחפשות והנסיעה ממקום למקום יכבשו את יצר הרע – דומה למקלחת קרה. עצם המחשבה על נסיעה מהעיר באפאלו עד לעיר וושינגטון – אפילו במטוס בבעלות המדינה – אמור להחזיר את המושל לשפיות הדעת.

ואפילו אם כוונתו של רבי עילאי אכן היתה כפשוטה – שאם חילול השם בלתי נמנע, לפחות תעשה זאת בהיחבא – אליוט כששותה דיאט-קולה מהמיני-בר כשהוא מחכה לבואה של קריסטן במטרוליינר היה עליו להיזכר בדברי רבי במשנה הפותחת את פרק ב' של מסכת אבות [אבות 082]: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: שלמעלה מראשך יש מצלמה שרושמת ומיקרופון שמקליט ודיסק קשיח בעל זיכרון של ג'יגבייטים אין-סופיים. יכול להיות שתוכל לרמות את הצוות של בית המלון כשאתה נרשם בשם ג'ורג' פוקס, אבל לא את הקב"ה. זה רק עניין של זמן.

רבי עילאי, לפחות לדידו של רבנו חננאל, חולק אתנו תבונה פסיכולוגית חריפה מאוד. מן הראוי שההתנהגות האנושית תיקבע מתוך שיפוט מחושב ובקור רוח, ולא על בסיס של דחף רגעי. זהו גם השיעור שאנו לומדים מדברים כח יג-יד: דאג שאפילו לא יהיו ברשותך משקולות או מידות מזויפות, "פן תִּוָּקֵשׁ " [ספר החינוך]. כמה אנשים טובים נפלו כי הכסף או האשה הנאה היו בהישג יד ולא היה שם מי שיראה או ידע, או לפחות כך הם חשבו? החכמים מלמדים אותנו שאם לא נחזק את מערכת החיסון המוסרית שלנו או נצור חוצץ בינינו ובין הפיתוי, אנחנו בצרות.

איזהו גיבור? שואל בן זומא; הכובש את יצרו [אבות 215]. איזהי עשירה? השמחה בחלקה. הבעיה היא שהתרבות כיום פועלת נגד שניהם. המטרה של הפירסום, המנוע המניע את החברה הכלכלית, היא לגרום לנו אי-שביעות רצון מדברים (או אנשים, לדוגמה: בני זוג, רבנים) שמשרתים אותנו היטב תודה רבה, ולגרום לנו לרצות דברים שאנחנו לא ממש צריכים. והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להפוך את הדחף הרגעי לגורם המכריע בהליך קבלת ההחלטות, ולא ההגיון הישיר והטוב. השימוש באשה צעירה לבושה בצימצום בפרסומות לכל דבר החל ממכוניות ועד לכיור המטבח אינו מקרי. המטרה היא לגרות את הפנטזיות של הצופה, לא את הליך החשיבה הרציונלי על הצורך ברכב/כיור, על הסגולות של סמל מסחרי זה או אחר, ועל הערך של הטובין שנתקבלו בהשוואה להוצאה. שדרות מדיסון ומעצבי אתרי האינטרנט יודעים היטב את מה שאומר בן-דוֹד נבון של אשתי: "ווען דער שמעקעל שטעהט דער שכל געהט". ברור כי לדעתם של רבים, חטאיו הגדולים ביותר של אליוט היו שהוא נתפס על חם ושהוא צבר לעצמו הרבה אויבים ועוינים בפוליטיקה ובתקשורת שרק חיכו להזדמנות להסתער עליו. וזה החלק העצוב. אם העולם המערבי היה דואג לתקן בעיות בשכל כמו שדאגתו לבעיות זקפה, אז אולי אליוט עדיין היה המושל, ולמדינת ניו יורק ולעם היהודי היה נחסך הפרק המביש הזה.

בפעם הבאה נמשיך למשנה י"ט, ואי"ה אביא עוד הודעות שלכם.