avot-h334

ו:
הבחירה במחלוקת שבין קורח ומשה עוזרת יותר להבנת משנתנו מאשר המחלוקת שבין הלל ושמאי. או, יותר נכון לומר, המניעים למרד של קורח מדגימים את טבעה של המחלוקת בין החכמים.

ז:
קורח, דתן, אבירם ואון הונעו מתוך שאיפות אישיות, אף על פי שהם נזהרו, כמובן, להסוות את שאיפותיהם באמירות פוליטיות נדושות ומתחסדות:

המימד האישי מתבהר כאשר משה מזמין אותם לפגישה:

ח:
הפתרון למחלוקת בא מידיו של הקב"ה. לא רק על מנהיגותו של משה קראו תיגר, אלא גם על בחירתו של אהרון לכהונה הם חלקו. היה צורך להוכיח שבחירה זו היא מאת הקב"ה, ולא בחירתו של משה.

ט:
כמובן שהתוצאה היתה ידועה מראש:

כך, המחלוקת שנבעה משאיפות אישיות, באה על פתרונה.

י:
מצד שני, הלל ושמאי, ואחריהם בתי המדרש שיסדו, לא הונעו במחלקותיהם משאיפות אישיות או מרצון לצבור נקודות: הם פעלו מתוך תשוקה בוערת לקבוע את ההלכה 'הנכונה'. המשנה אומרת לנו שאפילו בעניינים בעלי חשיבות עליונה בהלכות אישות (נישואין, גירושין וכו') , שני הבתים לא איפשרו לחילוקי הדעות ביניהם ליצור מחסום חברתי או אינטלקטואלי. לאחר שהיא מונה רשימה של עניינים המתיחסים לדיני אישות (וגם עניינים אחרים) בהם שני הבתים נקטו בעמדות מנוגדות, המשנה מוסיפה:

לוּ רוח נדיבה כזו היתה קיימת בימינו.

אנו מגיעים כעת לשאלה האחרונה בענין צדקה [משנה יג בפרק זה] שהעלתה נחמה ברבירו:

אדם מחוסר בית עומד בצומת כבישים ומקבץ נדבות אך רוב אם לא כל הכסף הולך לאדם אחר חזק יותר המעביד אותו המאיים על חייו אם לא ימסור את כל הכסף שקיבל.

אני משיב:

התשובה לשאלה זו פשוטה. אם המצב ידוע לך אזי הסוגיה של נתינת צדקה אינה שייכת כאן לעת עתה. התורה מצוה עלינו בפרוש: "לא תעמוד על דם רעך" [ויקרא יט טז]. עליך ליידע את הרשויות מיד על המצב כדי שאלה ינקטו בצעדים הראויים. לאחר מכן, שאלתה של נחמה שוב אינה רלוונטית מפני שהקבצן הוא שוב קבצן "רגיל".