avot-h326

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ג:
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים; יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן – עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ; יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים – חָסִיד; לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – רָשָׁע:
הסברים:
א:
ברור שמשנתנו ממשיכה את הסדרה המבוססת על המספר ארבע ושהיא מתארת ארבעה טיפוסים. משנתנו מתארת ארבעה סוגי בני אדם בהקשר עם מתן צדקה.
ב:
התורה [דברים טו ז-יא] הופכת מתן צדקה לחובה דתית, דהיינו, למצוה:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן [עני] מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ [עריך] בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ [אל לך להיות קשה-לב] וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ [ואל לך להיות קמצני] מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ [תעניק לו] דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ … נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:
חז"ל פירשו את הכתוב בתורה באופן מאוד מדויק. בברייתא [כתובות ס"ז ע"ב] אנו קוראים:
תנו רבנן [שנו רבותינו]: די מחסורו – אתה מצווה עליו לפרנסו [עד גבול צרכיו המידיים] ואי אתה מצווה עליו לעשרו [מעבר לכך]. אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
הכוונה כאן לאדם עשיר שלפתע התרושש. הברייתא מצוטטת בהקשר של נישואין: אם אדם שהיה עשיר עומד להתחתן, יש לעזור לו כדי שיוכל להינשא בהוד ובהדר לו היה רגיל, מפני שלפי כבודו, זהו הצורך שלו כעת. הברייתא ממשיכה:
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד [עני שירד מנכסיו] סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין:
אני מביא את הברייתא הזו כדי להדגיש במשהו את החשיבות הדתית והמוסרית שהחכמים החילו על מצות צדקה ועל שמירת כבוד האדם.
ג:
רמב"ם, בחיבורו ההלכתי האדיר, משנה תורה [הלכות מתנות ענים פרק ז' הלכות א'-ב'] מסדיר את המצוה כך:
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת … וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה…
ואז, בהלכה ה' של אותו הפרק, רמב"ם פוסק:
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו [בעל הבית] כפי השגת ידו. וכמה [יתן]? – עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר [על הצד הטוב ביותר]; ואחד מעשרה בנכסיו [נותן אדם] בינוני; פחות מכאן – עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה. וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר:
ד:
למען הבהירות גם נציין שרמב"ם מוסיף [הלכה ז']:
מפרנסין … עניי עכו"ם [לא-יהודים] עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין [לא צריכים לתת] לו למתנה מרובה, אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם…
המשך יבוא.
הודעה:
השיעור הבא בסידרה זו יהיה אי"ה ביום ג' 12 בפברואר 2008.

לתנועה המסורתית