avot-h325

א:
משנתנו ממשיכה את הסדרה המוקדשת למספר ארבע והפעם הנושא הוא יכולת הלמידה. עלינו לזכור שמדובר בתלמיד שבא ללמוד אצל חכם בתקופת התנאים. עלינו לזכור שעד לזמנו של רבי ופרסום המשנה, כל הלמידה היתה מן ההכרח בעל-פה. הרבה פעמים הזכרנו עובדה זו; ראו לדוגמה אבות 085.

ב:
כשהכול נלמד ישירות מפיו של המורה ושום דבר אינו מועלה על הכתב ברור שהתלמיד האידיאלי יספוג חומר חדש על נקלה וגם יוכל לשמור בזיכרונו את כול החומר המצטבר. אך מה מועילה הבנה מהירה אם אין יכולת לשמור בזיכרון את מה שנלמד? מאידך גיסא, בסביבת הלמידה הנדונה כעת אלה שאינם מבינים מהר את החומר ידם על התחתונה אפילו אם אחרי שהבינו את השיעור הם מסוגלים לשמור אותו בזכרונם.

ג:
מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. ושמא 'חכם' בהקשר זה צריך להבין קצת אחרת. לי נראה כי משנתנו מורה על עתידו של התלמיד: הוא יזכה להיות חכם ברבות הימים.

ד:
קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע. עלינו לשים לב שכמו שהתלמיד המתואר בפסקה הקודמת אינו מכונה 'חסיד' (לפי הדגם של המשניות הקודמות), כך בפסקה הנוכחית אין מצבו של התלמיד מתואר כרשע. אבל בהחלט מי שרוצה להיות תלמיד חכם והוא בעל תכונות אלה מצבו בכי רע. מותר להרהר כמה גדולים בתורה אבדו לדורות כי כושרם האנטלקטואלי לא התאים לסביבת הלמידה שבתוכה היו חייבים להימצא.

ב-אבות 323 השיבותי להערה של מרטי ברמן בקשר עם הגישה של פלגים אחדים בקהילה האורתודוקסית כלפי היהדות הקונסרבטיבית. תשובתי הולידה תגובה נמרצת מאת אחד מהמשתתפים בחוג לימוד זה:

אני מבין שזה כואב כששאר אחדים בקהילה האורתודוקסית מכחישים את כשרותם של צורות אחרות של יהדות, אבל אני חושב שאין זה מועיל ואולי אף מזיק להשיב באותו הגידוף. אינני חושב שזה נכון לקרוא ליהדות האורתודוקסית "סטיה" מהמסורת, בדיוק כמו שזה לא יהיה נכון לומר זאת על היהדות הקונסרבטיבית או על ענפים אחרים של היהדות.

אני משיב:

תגובתי בהחלט אינה גידוף. התיחסתי למתכונת האורתודוקסית של היהדות כ-"סטיה כואבת" מהיהדות המסורתית. עד כמה שנראה התיאור הזה מצער לאחדים, אף-על-פי-כן, זוהי דעתי השקולה והמפוכחת. מילון אחד בו נועצתי מביא את ההגדרה הבאה ל-'סטיה': "שינוי המתפצל ונפרד מהתקן או מהנורמה". זה תיאור להבנתי של ההתפתחות ההיסטורית של היהדות האורתודוקסית ודעתי זו אינה דבר חדש. הבעתי אותה באופנים שונים בהזדמנויות רבות – וכמה מההבעות הללו ניתן למצוא בדפי בית המדרש הוירטואלי.

ישנן שתי התפתחויות היסטוריות המלמדות אותי שהאורתודוקסיה המודרנית היא סטיה מהיהדות ההלכתית המסורתית כפי שהתקיימה במשך מאות שנים. שתי ההתפתחויות הללו היו הוצאתו לאור של השולחן ערוך בשנת 1556 ותגובתו של הרב משה שרייבר (חתם סופר) להופעת היהדות הרפורמית (סטיה אחרת בכיוון אחר). תוכלו לקרוא על שני האירועים הללו וכיצד הם מתקשרים עם עליית היהדות הקונסרבטיבית במאמר שכתבתי לפני כעשרים שנים ושפורסם בבית המדרש הוירטואלי בשנת 2002 תחת השם רקע היסטורי. יתר על כן, רק לאחרונה התיחסתי לאירועים האלה בתרומתי לפנל של דוברים בכנס לציון 30 שנה לתנועה המסורתית בישראל. מה שהיה לי לומר שם אפשר למצוא כאן תחת הכותרת פלורליזם הלכתי.

הסטיה הגדולה של האורתודוקסיה היתה (ועודנה) הַאֲלָהַת השולחן ערוך והישום למעשה של פתגמו של שרייבר על כי "חדש אסור מן התורה".

היהדות הקונסרבטיבית היא זו ששמרה על הגישה המסורתית של היהדות כפי שהיתה עד לעליתו של השולחן ערוך למעמדו הנעלה הנוכחי. (שיטתה של היהדות הקונסרבטיבית היא המסורתית, לא בהכרח כל מסקנותיה.)

אין כל דבר רע, מכל בחינה שהיא, בתמיכה בה של חסידי היהדות האורתודוקסית המודרנית. מה שלא בסדר זו הטענה של האורתודוקסיה המודרנית שהיא הכלי הכשר היחיד להבעה יהודית דתית אוטנטית ושמובן מאליו שכל הזרמים האחרים אין להם תוקף כלל ועיקר.