avot-h324

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ה', משנה י"א:
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת [להתרצות, להתפייס] – יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ; קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ; קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד; נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע:
הסברים:
א:
משנתנו ממשיכה את הסדרה המוקדשת למספר ארבע והפעם הנושא הוא כעס. יש בני אדם שנוטים לכעוס בקלות ויש בני אדם סבלניים מאוד ובעלי מזג נוח. בפירושו למשנתנו, 'תוספות יום טוב', הרב יום טוב ליפמן הלר מציין שמצב אחד אינו מוזכר כלל, זה של אדם שלעולם אינו כועס. שמישהו לעולם לא יאבד את קור רוחו ולעולם לא יתרגז זה דבר בלתי אפשרי מבחינה אנושית. הוא מציין שאפילו משה רבנו התרגז. התורה [במדבר לא יד] מציינת בברור כי
וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה:
ובמקרה אחר [במדבר כ י] משה מאבד את סבלנותו. אנו קוראים כי
וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם [משה], "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [מתמרדים]! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!"
זו שפה של מי שפגה כל סבלנותו.
ב:
ובכן, יבוא היום וכל אחד ואחד יאבד את קור רוחו. משנתנו מסווגת בפשטות:
ישנם בני אדם שנוטים לכעוס בקלות. כמובן, זה לא דבר טוב. מן הראוי שלכולנו יהיה קורטוב של סבלנות. בעוד שלפעמים לגעור בחוטא ראוי לשבח – במיוחד בתחום החינוך – אסור שזה ייעשה בחמה בוערת, אלא בשליטה ובקור רוח.
ג:
משנתנו מלמדת שכאשר אדם כועס בקלות זוהי מידה רעה. כאשר אדם סולח בקלות, כאשר הוא מקבל בנדיבות לב התנצלות כנה וחוזר לרוגע ולידידות, זו בהחלט מידה טובה. אם אדם כועס בקלות וגם מתפייס בקלות אז, כביכול, 'מה שהפסיד שם הוא מרוויח כאן': הערך שבפיוס בקלות מתקזז בפגם שבכעס בקלות. כמובן, אם אדם נוטה לכעוס מהר ונותר תקיף בסרובו להתפייס הרי הוא, לפי משנתנו, רשע.
ד:
ואז ישנו גם הצד השני של המשוואה. יש אנשים שמאבדים את סבלנותם וכועסים רק אחרי התגרות חריפה. זוהי כמובן מידה טובה בהחלט. ואולם, אם המידה הטובה הזו מקוזזת באי נכונות מקבילה לסלוח ולשכוח, שוב הוא 'מפסיד שם מה שהרוויח כאן': הערך שבאיבוד הסבלנות בקושי מקוזז על ידי הפגם שבסרבנות להשבת השלום וההרמוניה על כנם. כמובן שאם אדם אינו נוטה לכעוס אך גם מהיר להשיב את השלום על כנו, אדם כזה מכונה במשנתנו חסיד.
ה:
כך אנו מציינים שעד כה בסדרה זו של משניות אדם רשע מאופיין כאדם שנוהג דרך קבע לגזול ולהשיג גבול וגם נוטה לכעוס בקלות ועקשן בסרובו להשלים. החסיד שמח לחלוק את רכושו עם אחרים והוא סבלני וסלחני.
ו:
מצד אחד הכעס הוא תגובה מאוד טבעית; מצד שני חז"ל לא ראו אותו בעין יפה. סוג הכעס שהחכמים לא ראו בעין יפה הוא הכעס שבוער בעוצמה כה גבוהה עד שהאדם מאבד את השליטה בעצמו. בחיבורו ההלכתי משנה תורה [הלכות דעות פ"ב ה"ג] רמב"ם מלמד כי בכל התכונות האנושיות ודפוסי ההתנהגות עלינו להרגיל את עצמנו לבחור בשביל הזהב. ואולם, הוא אומר, ישנן תכונות מסוימות שצריך להתרחק מהן עד מאוד – אחת מהן היא כעס:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר … הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו … אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס…
ברור כי הכעס שאליו מתייחסים כאן הוא כעס כל כך גדול עד כי באותו הרגע הוא מכלה כל פן אנושי אחר: הם באמת ובתמים אבדו כל שליטה מפני שכעסם תפש שליטה מוחלטת. הם סוגדים למתועב מכל האלילים: הם סוגדים לעצמם.

לתנועה המסורתית