avot-h322

א:
משנתנו היא השניה בסדרה של שבע שהמכנה המשותף שלהן הוא שבבסיסן נמצא המספר ארבע. במשנה זו נאמר לנו שישנן ארבע מידות המאפיינות בני אדם. המידות האלו כולן קשורות לאופן בו אדם אחד מתייחס לרכושו של הזולת. האם האדם מכיר בכך שיש דבר כמו בעלות פרטית? האם אדם מכבד את הזכויות ואת זכויות היתר של בעלות פרטית?

ב:
המידה הראשונה היא של אדם המבין שרכושו שייך לו ושרכושו של האחר שייך לאחר. במילים אחרות, אדם כזה מבין את המשמעות של רכוש פרטי ושל בעלות. ומשנתנו מלמדת שמידה כזו יכולה להיחשב כסטנדרט 'נורמלי' או רגיל.

ג:
מצד שני, משנתנו מוסיפה שאת המידה הזו אפשר לראות גם באופן אחר. אנו עשויים להבין שכאשר אדם אומר "שלי שלי" הוא מתכוון לכך שהוא אינו מוכן לחלוק דבר מרכושו עם מישהו אחר. גישה כזו, כמובן, מונעת לא בלבד אפשרות לגמילות חסדים וצדקה אלא אפילו, פשוט, את האפשרות לשכנות טובה. הבה נאמר, שאם ראובן מסרב להשאיל לשרה פטיש, רק בגלל ש-"זה שלי ואני לא נותן את הדברים שלי לאחרים", אזי הוא שכן רע. ואומנם, משנתנו מכנה זאת מידת סדום.

ד:
חשיבה מערבית – נוצרית – תמיד הניחה שהחטא הגדול של אנשי סדום, שבגללו היא הושמדה, היה סוג כלשהו של עוולה הומוסקסואלית. חשיבה זו התבססה על ההבנה שהסיפור שמסופר בחומש בראשית, על המלאכים שבאו להציל את לוט, מתכוון להתנהגות הומוסקסואלית:

ניתן לתת לפועל "לדעת" בהקשר הזה מובן מיני, וכנראה בגלל זה החל השימוש במושג 'מעשה סדום' וכדומה בשיח המערבי.

ה:
אף על פי כן, למסורת היהודית יש הבנה אחרת של החטא של אנשי סדום. הבנה זו באה מהערה של יחזקאל הנביא. הנביא נוזף בישראל על כי הם רעים מאנשי סדום. אחרי שאמר זאת, הנביא מגדיר את חטאי אנשי סדום:

כך שבמסורת היהודית חטאה של סדום הוא קמצנות יתירה: "שלי שלי" – ואתה לא תקבל דבר משלי, אז תסתפק במה ששלך כי "שלך שלך" – ומה ששלי אינו שלך ולא יהיה שלך.

ו:
החכמים גינו את "מידת סדום" עד כדי כך שהם נתנו לבתי הדין את הזכות להכריח יהודי, בניגוד לרצונו, לחלוק את רכושו עם אחרים כאשר התחלקות כזו תביא תועלת למישהו אחר ולא תגרום לו הפסד או נזק. 'כופין על מידת סדום'.

המשך יבוא.