avot-h319

מט:
חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. כמה וכמה פעמים כשאנו לומדים את המשנה הזו הזכרנו שנדמה שהיא מבוססת באופן רופף בתוכחה שבחומש ויקרא פרק כו. סכנת החיות נזכרת פעמיים באותו הפרק. בפסוק ו' נאמר כך:

לעומת ברכה זו נמצא האיום המפורש שבפסוקים כא-כב:

נ:
התיעוד המקראי אינו משאיר מקום לספק שבימי קדם חיות טרף הסתובבו בשטחי הכפר בארץ ישראל. קרוב לודאי שחיות אלה נשארו בשטחים הפתוחים כל עוד והיה להם מרעה ומחיה, אך בזמני בצורת יש להניח שנכנסו אל תוך הערים והעיירות בחיפוש אחר מזון, ואז נעשו מסוכנות ביותר לבני אדם. במשך מאות השנים הארוכות מאז רוב רובן של חיות טרף הללו נכחדו מהשטחים הפתוחים של ארץ ישראל, אולם מוסדות כמו גן החיות התנ"כי בירושלים מנסים למלא מחדש את החסר כביכול. בספר שמואל א, פרק יז פסוקים לד-לו, מסופר איך הנער דוד משתדל אצל שאול המלך שיתיר לו להתמודד עם גלית, והוא מספר לו איך כרועה נאלץ להגן על צאנו מפני אריות ודובים. בספר מלכים ב, פרק ב, פסוקים כד-כה, מסופר איך בני נוער העליבו את אלישע הנביא וקראו אחריו "עֲלֵה קֵרֵחַ". לאחר מכן, נאמר ששני דובים יצאו מן היער ותקפו את הנערים. תיירים עתידיים ישמחו ללמוד שאין עוד דובים בשטחי הבר של ארץ ישראל.

נא:
יותר מוכר הסיפור שבספר מלכים ב, פרק יז פסוק כה. שם מסופר איך אריות נכנסו לערים ולכפרים השוממים של שומרון אחרי הגלית האוכלוסיה של ממלכת ישראל בשנת 721 לפני הספירה. השומרונים, שהובאו לשם כדי למלא את החלל הריק שנשאר, הותקפו על ידי אריות. ועמוס הנביא [ג ח] אומר: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא?" תיירים עתידיים ישמחו ללמוד שאין עוד אריות בשטחי הבר של ארץ ישראל.

נב:
אם כן, האיום שחיות טרף ייכנסו לערים ולכפרים ויתקיפו את התושבים היה איום של ממש בימי קדם. בני האדם שהלכו ברגל ממקום למקום בשטח הפתוח, עמדו בסכנה מתמדת של טריפה על-ידי חיות רעבות או מפוחדות. אך בכל זאת עלינו לשאול את עצמנו מדוע במשנתנו התנא מקשר בין הסכנה מחיות טרף לבין שבועת שוא וחילול השם.

נג:
הרב יום טוב ליפמן הלר, בעל תוספות יום טוב, הוא היחיד מבין הפרשנים הקלסיים שמתמודד עם שאלה זו, והוא מציע הצעה מבריקה במיוחד. כבר הבאנו לעיל את הפסוקים מן התורה הנוגעים בענין [ויקרא כו כא-כב]; כעת עלינו להוסיף את פסוק כג:

כשקוראים פסוק זה כפשוטו אין אנחנו מבחינים בקשר כלשהו אפשרי בין חיות הבר לבין שבועת שוא. אולם, ידוע ומפורסם שבעברית מלה מסויימת יכולה להיות בעלת משמעויות שונות לפי הניקוד המשתנה. המלה "אֵלֶה" ניתן לקרוא גם "אָלָה" [שבועה]. לעתים קרובות מאוד רגילים היו החכמים 'לשחק' עם מלים כדי ללמוד מהן משמעויות נוספות. בדיקה חפוזה שבדקתי גילתה שהביטוי "אל תקרי [כך] אלא [כך]" מופיע 98 פעמים בגמרא ועוד 253 פעמים באוספי המדרשים. אם כן, כשבעל תוספות יום טוב מציע שכאן נקרא לא אֵלֶה אלא אָלָה הוא עומד על קרקע פרשנית מוצקה.

נד:
הרב הלר [בעל תוספות יום טוב] אינו נדרש לקשר שבין חיות בר לבין חילול השם, אך קרוב לודאי זה היה עקב כך שלא ראה כל צורך. עבור החכמים העלבתו של נביא כמוה כהעלבת האלוהים ממש ומהווה חילול השם. ולכן, גורלם של בני הנוער שהעליבו את אלישע הנביא היה, עבור החכמים, עדות רהוטה לגבי הקשר שבין חיות רעות לבין חילול השם.

המשך יבוא.