avot-h317

השיעור היום מוקדש ע"י סול פרידמן
לזכרה של אמו,
סילביה פרידמן,
שרה שיינדל בת אליעזר ז"ל.
יום האזכרה חל היום י"ח בטבת.

לז:
לאור כל מה שלמדנו עד כה בעניין שמיטה 'בזמן הזה' נראה כי יש תמיכה רבה מהראשונים (פוסקים דגולים מימי הביניים) כדי שאנחנו נעשה במאה ה-21 את מה שרבי רצה לעשות במאה ה-2. עלינו להכריז כי כיום שמירת השמיטה היא מידת חסידות. במקום בו שמירת השמיטה תגרום לקשיים חמורים, הפסדים כלכליים עצומים ותכניס אותנו לתהפוכות אידיאולוגיות מגוחכות עלינו לפטור את המעורבים בדבר מקיום המנהג כלל ועיקר.

לח:
ההפסד הכלכלי הוא מעבר לתפיסתנו: אם כל חווה, כל מושב וכל קיבוץ בארץ ישראל היו נדרשים לחדול מכל פעילות חקלאית הם היו פושטים רגל לפני תום השנה ויצור מזון ייעצר.

לט:
הפתרונים שבהם האורתודוקסיה דוגלת הם, אם אומר זאת באופן המתון ביותר שאני יכול, מגוחכים! החרדים היו רוצים שכל היהודים בארץ ישראל, במשך שנה שלמה, יאכלו רק תוצרת חקלאית המיובאת מארצות ערב: ובכך יעשירו את אוצרות של הרשות הפלשטינאית ושל הממלכה ההאשמית של ירדן מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. באורתודוקסיה הציונית היו רוצים שנמכור את אדמת ארץ ישראל ללא יהודים למשך שנתיים! האם זו ההגשמה האולטימטיבית של המפעל הציוני? – למכור את האדמה אליה ערגנו במשך אלפיים שנה פשוט בגלל שהצלחנו להשיג את שלבנו חפץ!

מ:
כמובן שהרבה יותר קל ליחידים לקיים את מידת החסידות אם ירצו בכך: בעלי בתים פרטיים על חלקותיהם וגינותיהם הקטנות יוכלו אולי לוותר במשך שנה על התענוג שבגננות. אך יש דבר שאסור שמישהו מאתנו ישכח לעולם: מטרת מצוות שנת השמיטה. משתמעת מן התורה באופן הברור ביותר שהמטרה של המצוות הללו היתה והינה הקלה על העניים:

שנת שמיטה צריכה להיות שנה שבה כולנו נגמול גמילות חסדים וניתן צדקה במידה אפילו גדולה יותר מהרגיל.

מא:
הרחבתי בנושא זה מפני ששנת ה'תשס"ח היא שנת שמיטה, וחשבתי שעל כל יהודי קונסרבטיבי להבין את האפשרויות ההלכתיות המוצעות לנו.

המשך יבוא.

מרטי ברמן כותב (בעניין חנוכה):

הזכרת שהתלמוד הבבלי הוא המקור היחיד לסיפור פך השמן. אני יודע שזה מוזכר גם במגילת תענית. אינני יודע מה נקודת המבט של הטקסט. האין היא מארץ ישראל ואולי אפילו קדומה מהמשנה?

אני משיב:

קשה מאוד לדעת את מקורה של מגילת תענית. הגמרא [שבת י"ג ע"ב] אומרת לנו שהיא חוברה על ידי "חנניה בן חזקיה וסיעתו… כשעלו לבקרו". מכל מקום, רוב גוף החיבור כתוב בארמית ארץ-ישראלית מאוחרת מאוד, ובתחילת המאה הראשונה – או קודם לכן – כל חיבור כזה היה וודאי נכתב בעברית. מקורות אחרים אומרים לנו שהוא חובר על ידי "זקני בית שמאי וזקני בית הלל". הסקוליון של מגילת תענית אומר לנו כי "אלעזר בן חנניה בן גרון וסיעתו" סידר את מגילת תענית. לפי זה הסידור נעשה בתקופת המרד הגדול ברומאים. הגמרא שמספרת את סיפור פך השמן כנראה שמצטטת ישירות מחיבור זה ומתייחסת אליו כאילו היה ברייתא. חכמי בלל אולי חשבו שמגילת תענית הוא חיבור תנאי אותנטי; חכמי ארץ ישראל כנראה ידעו שלא כך הדבר.

השיעור הבא בסידרה זו יהיה, אי"ה, ביום ה' 3 בינואר 2008, כ"ה בטבת ה'תשס"ח.