avot-h316

לא:
הבה נסכם את מה שלמדנו עד כה: רבי סבר שהמצוה של שמיטה (הן שמיטת מקרקעין והן שמיטת כספים) חלה בכל החומרה של מצוה מן התורה רק בתקופה בה נוהגת מצות היובל. מאחר ומצות היובל הושעתה עם סופה של הממלכה הצפונית – מפני ש-'כל ישראל' כבר לא 'יושבים על אדמתם' – יוצא מכאן שבתקופה שלאחר תקופת המקרא חוקי השמיטה אינם עוד תקפים. לכן, יוצא מכאן, שהן לרבי במאה השלישית לספירה והן לקודמו, הלל, 200 שנים לפניו מותר היה לשנות את הלכות השמיטה.

לב:
אך זה מעלה שאלה בסיסית: אם מצוות השמיטה כבר לא ישימות מדוע לא הושעתה כל מערכת השמיטה? מדוע המשיכו לקיים אותה בכלל? הגמרא [גיטין ל"ו ע"ב] עונה לשאלה זו:

במילים אחרות: אף על פי שלחוקי השמיטה ולהלכותיה כבר אין סמכות מהתורה, החכמים החליטו שעלינו להמשיך ולקיים את החוקים וההלכות הללו כדי שכל המוסד הזה של שנת השמיטה לא ישכח מישראל. (כך שכאשר הלל תיקן את הפרוסבול הוא שינה מצוה מדרבנן ולא מדאורייתא.)

לג:
אך עלינו לציין שרבי עצמו ביקש להציג הקלות מרחיקות לכת למצות השמיטה עד כמעט ביטול מוחלט של המצווה. דוגמה אחת של שיטתו הסתגלנית תספיק. מעורבת בה תקרית שכנראה אירעה במהלך שנת השמיטה שחלה בשנת 200 לספירה.

בגמרא [חולין ו' ע"ב-ז' ע"א] מספרים שפעם רבי מאיר אכל ירק שגדל בבית שאן במהלך שנת השמיטה ושרבי יהודה הנשיא ניצל תקדים זה כדי לפסוק שבית שאן משוחררת לצמיתות מחומרות שנת השמיטה, אף על פי שהיא בתוך גבולות ארץ ישראל. ההתנגדות לצעד הזה הייתה קולנית: "איך תוכל להתיר דבר שהיה אסור בהחלט בעיני כל קודמיך?"
רבי ביטל את הביקורת בכך שטען שיש לו זכות מלאה לעשות את מה שעשה: "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו."

לד:
ככל הנראה, דעתו של רבי היתה שבזמנו חוקי השמיטה אינם חלים במלא דקדקנותם אפילו מדרבנן. רבים מגדולי הפוסקים בימי הביניים החזיקו בדעה הזו בוודאות. ראשונים רבים סברו שבזמנם שמיטה היא רק "מידת חסידות" – מעשה שמעל לנדרש על פי דין – ותו לאו.

לה:
כאשר חלה שנת השמיטה הראשונה לאחר העליה הראשונה לארץ-ישראל (בשנת 1888) האיכרים היו בדילמה. לבסוף, הרב קוק, רבה של יפו, הציע להם למכור את אדמותיהם לגויים כדי לעקוף את בעיית השמיטה. הוא ידע שהפוסק הגדול של ימי הביניים, רבי זרחיה הלוי, פסק ללא הסתייגות שבזמננו השמיטה היא רק מידת חסידות, אבל הוא (הרב קוק) חשב שזו דעת יחיד ולכן אין להסתמך עליה יתר על המידה. ואולם, חוקרים מודרניים יודעים היטב: רבנים רבים בפרובנס ובמקומות אחרים סברו ששמיטה בימינו היא מידת חסידות בלבד.

לו:
הרב דוד גולינקין מונה את שמות החכמים הללו: בנוסף לרבי זרחיה הלוי והראב"ד (רבינו אברהם בן דוד מפוקייר), דעה זו מוזכרת או נתמכת על ידי

• רבי יצחק בן משה מוינה בשם רשב"ם [רבינו שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י];
• רבי יצחק בן אבא מרי;
• רבינו מנחם המאירי;
• רבינו נסים גרונדי (ר"ן);
• רשב"ש [רבינו שלמה בן שמעון דוראן] שמצטט את הלכות גדולות, רבי יהודה הברצלוני, בעל האיטור, ורבי יהודה בן יקר, רבו של רמב"ן.

ואומנם, המאירי מעיד ש-"רבים מאתנו, גאונים רבים ורבנים שאתנו" מסכימים איתו "ששמיטה בזמן הזה היא רק מידת חסידות". רשב"ש גם כותב ש-"פוסקים גדולים רבים סבורים שבזמן הזה אינה נוהגת אפילו מדרבנן."

המשך יבוא.