avot-h314

כד:
דבר בא לעולם על … על פרות שביעית. התורה [שמות כג י-יא] מחוקקת באופן ברור ביותר בעניין עיבוד האדמה בארץ ישראל בכל שנה שביעית:

אם כן, בשנה השביעית של כל מחזור של שבע שנים על החקלאי להימנע מלעבד את אדמתו: אין הוא רשאי לזרוע, או לקצור או לעשות פעולות מסוימות אחרות של תחזוקה. שדותיו צריכים להיות פתוחים לכל, כך שכל אחד ואחד יוכל להיכנס לשדותיו בכל זמן במהלך אותה שנה ולאסוף כל דבר שצמח בכוחות עצמו.

כה:
אנו יכולים בקלות להעריך שככול שהחקלאות נעשתה יותר מתוחכמת כך החקלאים העריכו פחות ופחות את החקיקה המסוימת הזו של התורה. למעשה, מתקופה מסוימת והלאה בהחלט יתכן שזה היה "נוהג שכובד יותר בהפרתו מאשר בשמירתו." התורה [ויקרא כו לג-לה] מאיימת בהשלכות נוראות על אי-קיום החוק הזה:

אם כך, גלות בבל נראית כאן כתוצאה של אי-שמירה על שנת השמיטה, שבת הארץ.

כו:
כשהגיעה תקופת המשנה החכמים באמת לא ידעו מה לעשות בעניין שנת השמיטה. ברור כי היא לא נשמרה באופן כולל, אבל פרט לשכנע ולהתחנן בפני העם שישמרו את מצות התורה לא נראה כי היה הרבה שיכלו לעשות. ואומנם, נראה כי רבי יהודה, נשיא הסנהדרין (ומסדר המשנה), רצה לבטל את המצווה על ידי הכרזה שהיא אינה ישימה מאז הגלות הראשונה. היו מעמיתיו שהתנגדו לצעד הזה בחריפות. התוצאה היתה הכרזה ששמירת שנת שמיטה כעת היא מכוח תקנת חכמים ולא מכוח חוק תורה. יתר על כן, רבי הכריז על אזורים מסוימים וערים מסוימות שהן מחוץ לאזור שעליו חלה המצוה.

המשך יבוא.

במשנתנו החכמים רומזים שעל כל עם ישראל להיענש קשות בגלל התנהגות לא נאותה של קבוצה קטנה.

מרק לאוטמן כותב:

ב-אבות 312 הבאת דוגמה שאם הנחתום אינו מפריש חלה באמצעות תכסיס זה או אחר, "רעב של כליה באה." דהיינו, כל העם לוקה ברעב במקרה שקבוצה של אופים מורדים אינם מפרישים חלה! האם מסקנה זו נכונה? אם כן, נראה שחז"ל מצדיקים עונש קבוצתי בגין עבירה שחלק קטן מן הציבור עבר. האם יש דוגמאות אחרות לתפיסה זו במשנה?

אני משיב:

לחכמים לא היתה ברירה אלא לקבל את העיקרון של הענשה קולקטיבית, מאחר והעיקרון מבוטא בברור בתורה עצמה. לדוגמה, בעשרת הדברות [שמות כ ה] נאמר לנו שהקב"ה פוקד על הבנים את עוונות אבותיהם. יש עוד הרבה דוגמאות נוספות במקרא של חפים מפשע שסובלים בגלל חטאי אחרים. נכון כי נביאים שבאו מאוחר יותר – ירמיה ויחזקאל – הציעו תורת גמול של אחריות אישית, אך זו מעולם לא התקבלה כביטול הרעיון המקראי של אחריות קולקטיבית.