avot-h312

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ה', משנה ח' (חזרה):
שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה: מִקְצָתָן מְעַשְּרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה: מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּר: רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה: רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ:
הסברים (המשך):
טו:
לפני שנמשיך חושבני שיש נקודה אחת שמן הראוי שנחקור אותה. משנתנו אומרת שהעונש על אי הפרשת התרומות והמעשרות שהתורה מכתיבה לכהונה, ללוויה, לעניים ולעיר הבירה הינו בצורת. במובן מסוים זו 'מידה כנגד מידה'. מטרת התרומות היתה לוודא שלאלו שהקדישו עצמם באופן בלעדי לתחזוקת בית המקדש ולעבודת הקודש, בשם כל העם, יהיו אמצעי קיום הולמים. (התורה שוללת במפורש מהכהנים ומהלווים כל שטח מחיה מסוים בארץ ישראל: היה עליהם לגור בערים ובכפרים בתוך השטחים שהוקצו לכל שבטים האחרים.)
טז:
אנו, כמובן, עוסקים בעם ובתקופה בהם ה-'תעשייה' העיקרית של הארץ היתה חקלאות. אם החקלאים לא עשרו את תוצרתם הכהנים והלווים היו המפסידים המיידיים כאשר לחלקם (האיכרים) יש די מחיה ולחלקם (הכהנים, הלווים והעניים) אין מספיק מחיה, העונש המתאים על פי משנתנו, הוא בצורת: הראשונים לסבול כאשר אין מספיק גשמים הם החקלאים. ובמהלך ההיסטוריה ארץ ישראל היתה ידועה לשמצה בתקופות הבצורת שסבלה – חלקם רציניים יותר מאחרים. כמובן, כמה מהכהנים היו עשירים ויכלו לקיים את עצמם – ואחרים. התוספתא [כתובות ה א] מספרת כיצד בתקופה אחת של בצורת קשה רבי טרפון, שהיה כהן ועשיר, נשא, באופן טכני, שלוש מאות נשים מאחר שבהיותן חלק ממשפחתו הן יכלו לאכול מחלקו בתרומות.
יז:
אך עלינו לשאול את עצמנו מדוע משנתנו מציעה עונש חמור יותר על אי-קיום מצות חלה מאשר על הימנעות מנתינת המעשרות? כאשר האיכרים אינם מפרישים מעשרות התוצאה היא בצורת שבמהלכה רבים יסבלו רעב ומחסור. אבל, אומרת משנתנו,
גָּמְרוּ … שֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.
במילים אחרות, הבצורת גורמת לא רק למחסור ומצוקה אלא בני אדם מתחילים למות בהמוניהם. מדוע אי קיום מצות חלה נחשבת לעברה חמורה יותר מאי הפרשת מעשרות?
יח:
פרשן אחד שנאבק בחידה הזו הוא הרב יום-טוב ליפמן הלר [1579-1654]. הוא מציע הסבר שמן הראוי שיגרום לחשיבה רבה אצל בני אדם מודרניים. הוא מציין כי אין דרך בה האיכרים יכולים להימנע מהפרשת תרומות ומעשרות אם הם שומרים על חוקי התורה: בין אם תנובת שדותיהם רבה או מועטה עליהם להפריש אחוז מסוים מיבוליהם כדי לתת אותם כתרומה. ואולם, במקרה של חלה התורה מספקת מוצא קל. כפי שלמדנו השיעור הקודם, אם מכינים פחות מכמות מסוימת של בצק אין צורך להפריש חלה כלל וכלל! בהתחשב בברירה זו, אם הנחתום לא מפריש חלה לכהן מכמות גדולה יותר של בצק זהו סירוב "בפנים" לקיים מצוה פשוטה – תהה הסיבה שביסודה אשר תהה. אם כך אי-קיום המצוה הפשוטה של חלה חמור יותר מאי הפרשת תרומות ומעשרות!
המשך יבוא.
הודעה:
יתכן ותמצאו עניין במאמר שכתבתי (באנגלית) לפני מספר שנים בנושא חג החנוכה. יש גישה למאמר בעזרת קישורית זו. ושמא תרצו לקרוא דבר תורה שלי (בעברית!) על חג החנוכה. דבר התורה זמין לפי קישורית זו.
חג חנוכה שמח!

לתנועה המסורתית