avot-h293

השיעור היום מוקדש ע"י עידית פרידמן
לזכרו של אביה,
בנימין פולייר, בנימין בן שמואל ז"ל.
יום האזכרה חל היום ט"ז באלול.

א:
משנתנו בעייתית מאוד. כאשר בני אדם מודרניים קוראים משנה זו בפעם הראשונה כמעט ודאי שהם ירימו גבה, אם לא סימן גדול יותר של אי-אמון. ושמא בקריאה שניה, בהנחה שתהיה כזו, ניתן לשכנע את הקורא לסווג את עשרת הנסים הללו: חלקם יתכן מאוד שאירעו וחלקם אולי אירעו; באשר לשאר, אם הם אירעו אזי זהו נס אמיתי! אני אתייחס לעשרת הנסים הללו לא על פי סדר הופעתם במשנה, אלא בסדר יותר נוח.

ב:
לא הסריח בשר הקדש מעולם. אין זה מפתיע כלל. כשלמדנו (באנגלית) מסכת תמיד ראינו שעבודת הקודש בבית המקדש התחילה מדי יום ביומו לפני עלות השחר. לאחר שההכנות הסתיימו והצוות התורן לעבודה הזו נבחר, השוחט יכול היה להתחיל את משימתו. לאחר שהבהמה נשחטה ונותחה, השאירו את נתחי הבשר למשך פחות מחצי שעה בערך על כבש המזבח בזמן שהכוהנים התפללו תפילת שחרית קצרה. ואז היו נושאים את נתחי הבשר במעלה כבש המזבח ושורפים אותם על האש שעל המזבח (שעליה נדבר בהמשך). אם כך, אפילו בחום המהביל של יום קיץ לוהט ושרבי לא היתה הזדמנות של ממש לבשר הקדש להסריח.

ג:
לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. העומר היה מידה של שעורים שהקריבו ביום השני של פסח; את שתי הלחם הקריבו כחלק מהטקסים של חג השבועות; ואת לחם הפנים סידרו לאחר הקרבת קורבן המוסף מדי שבת בשבתו. כולם מנחות תבואה, כך שכמעט ובלתי אפשרי למצוא בהם פגם פוסל; לא כן בקורבן מן החי כי אז על הקורבן להיות ללא פגם פיזי. אם התבואה שנקצרה בשביל העומר נבחרה בקפידה על ידי הכהן הגדול לפני שהשתמש במגל אין לצפות למצוא בה פגם לאחר שנקצרה. בדומה לכך, אם הסולת בשביל שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים השבועי נבדק בקפדנות לפני שהוסיפו את השמן ואפו את התערובת כמעט בלתי אפשרי למצוא בהם פגם מאוחר יותר.

ד:
לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. בית המקדש השני עמד על תלו במשך 585 שנים: מתחילת האביב של שנת 515 לפני הספירה ועד הקיץ של שנת 70 לספירה. נראה כמעט בלתי אפשרי שיהיה זכרון של אירוע מעין זה במשך כל השנים הללו. אם משנתנו אומרת שלא היה תיעוד כלשהו של אשה שהפילה מריח בשר הקדש אנו יכולים לקבל את ההצהרה הזו בקור רוח: אם אין תיעוד לאירוע כזה, אין תיעוד.

ה:
חושבני שיש להעיר עוד שתי הערות נוספות בקשר לטענה זו. ראשית, מרומזת כאן הודאה שעבודת הקורבנות בבית המקדש יצרה סרחון אדיר שכנראה גרם לכאב פיזי ובחילות להרבה בני אדם. שנית, ממשנתנו משתמע שהיו נשים בבית המקדש ולא, כפי שהאורתודוקסיה המודרנית טוענת, שהן הורשו להיכנס רק ערב אחד בשנה ובאותו האירוע הן הוגבלו לנקודת תצפית בגזוזטרה. באירוע הזה, שמחת בית השואבה, במוצאי יום ראשון של חג הסוכות, לא הקריבו קורבנות, כך שנשים נמצאו שם גם בזמנים אחרים. וכמובן, נשים אפילו נכנסו לעזרת הכוהנים, מקום המזבח הגדול, כאשר הן הביאו קורבן אישי.

המשך יבוא.

ב-אבות 287 הדגשנו את ההבדלים שבין הנצרות והיהדות: סיפור העקדה מלמד שהקב"ה אינו רוצה או דורש קורבנות אדם.

יעקב חיניץ כותב:

הנקודה שיש להדגישה לעומת הנצרות היא שהקב"ה אינו רוצה את הקרבת הבן, לא שלו ולא של אברהם. אולי, אם אברהם היה צדיק יותר, היה אומר: אני אקריב לך את עצמי, אלי, אבל אני לא אוכיח את צדיקותי על ידי הקרבת בני.