avot-h289

ד:
עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על ים סוף אינם מפורשים במקרא, אלא נגזרים מתוך פרשנות של חז"ל. למעשה, במקרה של מדרשי אגדה יהיה מדויק יותר לתאר את התהליך כהקשה אל הכתוב – eisegesis – ולא מהכתוב – exegesis. הקשה מהכתוב (exegesis ) הוא תהליך המסביר את המשתמע מתוך הכתוב, בעוד שהקשה אל הכתוב (eisegesis) הוא תהליך שבו הפרשן קורא אל תוך הכתוב רעיונות משל עצמו. בפרושו למשנתנו רמב"ם מונה את פרטי הפרשנות הזו.

ה:
הנס הראשון הוא למעשה בקיעת הים, שהוא, כמובן, מופיע במפורש במקרא. הנס השני הוא שלאחר בקיעת המים נדמה היה כי הם עולים ויוצרים מעין גג קעור, כך שהעם עבר במעין מנהרה עשויה מים. ואולם, הנס השלישי היה שהמים קפאו מעל העם ולצידיהם כך שזה היה יותר כמו הליכה בתוך מנהרה של קרח. הנס הרביעי הוא שהמנהרה הזאת לא היתה עשויה ממקשה אחת אלא מלבנים רבות, כך שנראה כאילו היא בנויה מלבני קרח. הנס החמישי הוא שגם קרקעית הים קפאה, כך היה כאילו שהיו פוסעים על אדמה יבשה. הנס השישי היה שלמרות הנס החמישי, כאשר המצרים נכנסו לים אחרי בני ישראל הם שקעו בבוץ שבקרקעית הים. הנס השביעי, לפי פרשנות חז"ל, הוא שלכל אחד משנים-עשר השבטים נוצר מסדרון נפרד בתוך הים. הנס השמיני היה שקירות הקרח לא היו אטומות, אלא כל שבט יכול היה לראות את האחרים כשהם עוברים במסדרון שלהם. הנס התשיעי היה שלמרות שמנהרת הקרח היתה עשויה מי ים נטפו ממנה מי שתייה טהורים, כך שבני ישראל לא יצמאו במסעם. הנס האחרון היה שלאחר שכל אחד או אחת מבני ישראל הרוו את צמאונם הטיפטוף של מי שתייה חזר והיה לקרח!

המשך יבוא.

ב- אבות 287 דנו בסיפור העקידה. בין השאר כתבתי ש-אברהם אבינו כה אהב את הקב"ה עד כי הוא היה מוכן להקריב את בנו יחידו.

אד פרנקל כותב:

כתבתי על העקידה במקומות רבים, אך לא אעשה זאת כאן. אך בתגובה לסעיף כ"ט, בעוד שאני מזדהה ברמות רבות, עדיין עלי לשאול, האם בנכונותו להקריב את בנו אברהם עומד בניסיון? או ביתר דיוק, מה בדיוק נבחן כאן?

אני משיב:

ברור שלא הצלחתי להבהיר את התזה שלי. אני מציע שמטרת הניסיון הזה – ובעצם מטרת כל הניסיונות שהוזכרו במשנה – לא היתה להקנות לקב"ה ידע שלא היה לו קודם לכן, אלא להראות לאברהם שאלוהיו אינו יציר דימיונו. עצם העובדה שאין אב אוהב שיחלום שהקב"ה ידרוש ממנו להקריב את בנו חייבת לשמש ציון לאברהם שהוא אינו מדמיין את אלוהיו.

מצדו של הקב"ה מעולם לא היתה כוונה שיצחק ייהרג. הנביא [ירמיה ז ל-לא] מצטט את הקב"ה כאומר:

וכאשר בגמרא [תענית ד' ע"א] מצטטים את הביטוי האחרון שבפסוקים האלו – ולא עלתה על לבי – הם עושים זאת כדי להעיר ש-זה יצחק בן אברהם.