avot-h279

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ד', משנה כ"ח:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַיִּלּוֹדִים לָמוּת וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת וְהַחַיִּים לִדּוֹן – לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
הסברים:
א:
משנה זו, האחרונה של פרק ד', היא אולי בכל אוסף הספרות התנאית ההיגד המרשים ביותר של אמונת הפרושים ביום הדין שבאחרית הימים. הן המסר והן הסגנון של המשנה מאוד תקיפים. יש יסוד טוב לסבור כי במקור פרק ד' היה הפרק האחרון של מסכת אבות וכי פרק ה' (וללא כל ספק פרק ו') הם תוספת מאוחרת יותר. ברור שנצטרך להתייחס לטענה זו מאוחר יותר. בשלב זה הבה נאמר שאולי אין זה מפתיע שהמשנה התקיפה ורבת הרושם נבחרה כסיומה המקורית (ככל הנראה) של מסכת אבות. בעל משנתנו זהה לבעל המשנה הקודמת: רבי אלעזר הקפר.
ב:
פעמים רבות במהלך לימודינו במסכת אבות הזכרנו ודנו באמונה זו. ושמא ההסבר המלא ביותר נמצא ב-אבות 021 ובשיעורים העוקבים. הרעיון הוא שכאשר בני אדם מתים גופותיהם, כמו זו של ג'ון בראון, ירקבו בקבריהם. אך בסוף דברי ימי העולם – באחרית הימים – הקב"ה יחיה את כל המתים של כל הזמנים ויקיים משפט אדיר.
וּבָעֵת הַהִיא יַֽעֲמֹד מִֽיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָֽעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָֽיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹֽא-נִהְיְתָה מִֽהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל-הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּֽפֶר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצו,ּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַֽחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָֽם: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָֽרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָֽרַבִּים כַּכּֽוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶֽד: [דניאל יב:א-ג]
ג:
לזה, איפה, התכוונו חז"ל כשהתייחסו ל-"תחיית המתים", ומשנתנו מעוצבת במיומנות כדי לתת ביטוי למשתמע מרעיון תחיית המתים באופן שנוסך ביותר אימה ויראה רבה.
ד:
לחשיבה המודרנית הסעיף המטריד ביותר במשנתנו הוא אולי החלק שדוחה את הרעיון שבני אדם "שולטים על גורלם".
אין זה משנה עד כמה צר השער,
עד כמה טעון בעונשין הגיליון,
הנני השולט בגורלי,
הנני על נשמתי אדון.
['בלתי מנוצח' מאת ויליאם ארנסט הנלי]
לטענה כזו אומר רבי אלעזר הקפר שהיא שטות ממש: אין ילוד אשה ששולט בגורלו. אף אחד מאתנו לא נשאל אם ברצונו להיווצר אם לאו; לאף אחד מאתנו לא ניתנה ההזדמנות לסרב להיוולד. ואפילו במהלך חיינו אף אחד מאתנו לא יכול, בעזרת כוח רצון ומתוך החלטה מדעת, להאריך את חייו הגשמיים לאחר שאירע מוות פיזי. אם כן, באיזו זכות אנו יכולים לטעון שאנו שולטים בגורלנו?
ה:
במובן אחד, בוודאי, רבי אלעזר הקפר היה מסכים עם ו. א. הנלי: יהיה אשר יהיה הכתוב באותו גיליון שמימי, יהיה זה אני, מכוח החלטותי לעשות את אשר אני יודע שנכון לעשות ולהימנע מלעשות את שאני יודע שלא נכון לעשות, שגורם למה שכתוב שם להיכתב. ואולם, רבי אלעזר משתמש בדימוי אחר. הדימוי שלו מגיע מחשבונאות: אנו נידרש לתת דין וחשבון על כל פריט של הכנסה או הוצאה במהלך חיינו עלי אדמות. בפרושו למשנתנו הרב עובדיה מברטנורו מנסח זאת כך:
פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול:
ו:
בשונה משופט בשר ודם, כשיגיע אותו יום דין נורא ואיום, לא ניתן יהיה להטות את פסק דינו של הקב"ה מצדק צרוף: אי אפשר לשחדו, אי אפשר להשפיע עליו.
ז:
כעת הגענו, סוף סוף, לסיום לימוד הפרק הרביעי של מסכת אבות. אם ירצה ה', בשיעור הבא נתחיל ללמוד את פרק ה'.
לתנועה המסורתית