avot-h275

השיעור היום מוקדש ברגשי תודה מקרב לב לרבונו של עולם
לרגל הגיעו ל-'זקנה' (אבות פ"ה מכ"א) של אחי היקר
אריה ברוך (טוני) רוט.
עד מאה ועשרים בבריאות ובאושר.

א:
'רבי' המוזכר כבעל משנתנו הוא, כמובן, רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. תורתו העיקרית במסכת אבות (וקורות חייו) הוצגה בתחילת פרק ב [ראו אבות 082 והשיעורים שאחריו].

ב:
כפי שכתבתי בשיעור הקודם, אני די בטוח שהסמיכות בפרקנו של תורותיהם של אלישע בן אבויה, של רבי יוסי בן יהודה וכעת תורתו של רבי היא החלטה של עריכה. בדיוק כפי שאפשר להחשיב את תורתו של רבי יוסי במשנה הקודמת כהערה (ומחלוקת) על תורתו של אלישע בן אבויה, כך דבריו של רבי במשנתנו יכולים להיראות כהערה על התורה הקודמת (ואולי שתי התורות הקודמות).

ג:
תורתו של רבי פשוטה: לעולם אל תשפטו את המוצר על פי האריזה אלא תמיד יש לשים לב לתוכן. רבי יוסי בר יהודה אמר שעדיף ללמוד מהזקן, מהחכם. רבי אומר שבהחלט יתכן שבתוך אדם צעיר יהיה 'יין ישן נושן' – המשובח ביותר – שהוא למד היטב מאחרים; ולהפך, בהחלט יתכן שאפילו זקן, שנראה כמלומד וחכם, למעשה, תוכו – 'חומץ'. (ויתכן שזהו רמז לאלישע בן אבויה, שהיה חכם מכובד לפני שערק והיה לצדוקי – אם אכן זוהי מהות כפירתו.)

גדעון וייס שלח לי מה שהוא מכנה 'כמה הערות קטנות על הדיון שלך על אלישע'. חושבני שהוא אינו נותן להם את הכבוד הראוי, מפני שהם בהחלט לעניין. הערתו הראשונה של גדעון קשורה לסיפור שמוזכר בסעיף כ"ג ב-אבות 271.

הופתעתי כשאמרת שהוא רכב על חמור, מאחר וזה היה בעצם סוס, בשתי הגרסאות. וסוס מייצג באופן נאה גאוותנות, אפילו גם כלפי רבי מאיר, שהולך אתו. הוא נמצא 'על הסוס' ולפיכך התיאור טעון יותר מחילול שבת פשוט (ומובן לכול). הגאוותנות הזו מרכזית לתזה המבוססת של יהודה לייבס (ספרו, חטאו של אלישע) על שהגאוותנות היתה עיקר ב- "חטאו" או נפילתו של אלישע.

אני משיב:

גדעון צודק: זה היה סוס! ציטטתי מזיכרון, תמיד מעשה מסוכן.

בסעיף כ"א שבאותו השיעור דננו במפגש של אלישע עם זונה. גדעון כותב:

בדומה לכך, בסיפור על הזונה, יש ערבוב של עבירה הלכתית עם אישום נוסף, המובע בצורה ספרותית. הוא עוקר מהגינה לא סתם ירק, אלא פוגלא, צנון, שכמו הערבית "פגלה" (בדיבור פיגל) נשמע כאילו הם חולקים את האטימולוגיה שלהם עם פיגול (חילול קורבן, וכדומה), שם השורש פ.ג.ל. מציין זיהום, קלקול, הפיכת דבר לטמא (ראו מילון קליין). לי נדמה שהריח החריף של צנונים שהרקיבו הביאו להם את שמם, אך בכל מקרה נראה כי אלישע מביע את הרעיון שהוא אינו כשיר או שמהשמים דחו אותו גם במקומות אחרים, וודאי שזה המסר שאני מקבל מהסיפור.

אני משיב:

אני מוצא את שני הרעיונות הללו מעניינים. אינני חושב שאף אחד מהם פוגם בחשיבה שלי כי אלישע היה לצדוקי; ואכן, בדרכים רבות הרעיונות הללו תומכים במסקנה שלי.

אף הוא בקשר לאלישע בן אבויה, ג'ים פלדמן כותב בקשר עם דעתי שאלישע ערק למחנה הצדוקים:

אחרי שקראתי הן [את ספרו של מילטון] סטיינברג ואת [אבות 272 של שמחה] רוט, אני אולי מעדיף את רוט בגלל ההלם והמשיכה של מה שהוא רומז לו בזירה הפוליטית. האם יתכן שמעבר משמאל לימין (מינוח מודרני ולא מתאים) בתוך הדת היהודית יכול להיראות ככפירה? אני יודע שהיתה יריבות בין הפרושים והצדוקים אבל שהיא הגיעה לדרגה שרווחת כיום בין השיעים והסונים זה מרתק.

אני משיב:

כפירה? כמובן! צריך רק לבדוק כמה מהמחשבות שהתפרסמו על-ידי חוגים מסוימים באורתודוקסיה בעניין רבנים קונסרבטיבים ורפורמים כיום.

בגלל התחייבויות אישיות השיעור הבא בסדרה זו יהיה, אי"ה, ביום שלישי, 12 ביוני.