avot-h273

כט:
אחרי סיפור קורות חייו, אחד מהארוכים ביותר בסדרה הזו, אנו מפנים כעת את דעתנו לתורה המיוחסת לאלישע בן אבויה במשנתנו. בהשוואה לרבות מקודמותיה התורה שבמשנתנו ודאי נראית טפלה למדי. ואכן, היא באמת פשוטה מאוד.

ל:
בעוד שמשנתנו משתמשת במלה נייר, עלינו לזכור שהדימוי מתייחס לא רק לנייר (פפירוס) אלא גם לקלף כאמצעי כתיבה. בכל מקרה, בעבר את מה שנכתב קודם על נייר אפשר היה למחוק אך זה היה תהליך מאומץ ועל פי רוב לא מושלם: עדיין היה אפשר לראות (בקושי) עקבות דהויות של מה שהיה כתוב קודם על הנייר מתחת לתוכן הנוכחי.

לא:
זהו קרש הקפיצה של הדימוי. ללמד ילד דומה לכתיבה על נייר חדש, בפעם הראשונה; אך כאשר מלמדים מבוגר יש הרבה 'מטען' קודם שלרוב מפריע: מסרים שנכתבו בעבר על 'לוחות' הזיכרון עדיין נמצאים 'שם'. המסקנה שאנו מתבקשים להסיק היא, כמובן, שעדיף ללמוד תורה כצעירים מפני שהיא לעולם לא תישכח, לעולם לא תימחק לחלוטין: לזה קראו חז"ל בארמית גרסא דינקותא – מה שנלמד בילדות.

ב-אבות 267 סיפרנו על ניסיונותיו של אלישע להיכנס ל-פרדס של תורת הסוד היהודית. יעקב חיניץ כותב:

פירוש יפה על סיפור הפרדס ואלישע בן אבויה. אני הייתי הולך בכיוון קצת אחר. בשבילי, המלה 'בשר' אינה מתייחסת לתלמידי חכמים, אלא לתענוגות הבשר. כשהייתי בגיל העשרה בישיבת תורה ודעת, היה לנו מדריך רוחני בשם פייבל מנדלוביץ. הוא סירב להשתמש בתואר רב, עבד בתור כובס ובמלאכות אחרות לזמן מה, כדי להימנע מקבלת שכר עבור עבודה למען התורה. לעולם לא אשכח את אחד הטיעונים שלו נגד המדע ולטובת הדת. הוא אמר: אתם חושבים שאלברט אינשטיין הוא משקיף אובייקטיבי על הקוסמוס? לא. הוא משוחד על ידי רצונו לחיות את חייו על פי דרכו, מבלי שחוקי התורה יטרידו אותו. אם אני זוכר נכון את ספרו של מילטון שטיינברג, 'כעלה נידף', השתמע משם שאלישע בן אבויה, לאחר שנודע דבר כפירתו, חי חיי מין משוחררים למדי. כשחילוני חי חיים מוסריים, ואין לו רווח חומרי מכפירותיו, טענותיו נגד הדת מתחזקות. הוא יכול, למעשה, להאשים את הדת על שאינה אובייקטיבית, אלא שהיא משוחדת על ידי הבטחות לשכר בגן עדן. על כל אחד מאתנו לבדוק את ההתפתחות האינטלקטואלית שלו ולהיות ישר עם עצמו בעניין האובייקטיביות של חוסר אמונתו. האם היה זה תוצאה של תהליך חשיבה קר ומחושב? או שמא הושפע מהמשיכה לחיים חופשיים? בישראל, היה נהוג לקרוא למי שאינו דתי 'חופשי' (מלשון חופש). כעת משתמשים ב-'חילוני' (מלשון חולין, שאינו קדוש). חז"ל היו מודעים לתופעה הזו כשהם זיהו את האמונה והתורה עם חרות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה."

אני משיב:

כפי שכתבתי בשיעור מאוחר יותר, חושדני שהסיפורים על הפקרותו של אלישע היו סיפורים שסיפרו מאוחר יותר כדי להוסיף 'צבע' למה שאחרת היה 'סיפור תפל וחסר עניין'. וזה נכון גם לגבי מה שאלישע ראה או לא ראה במרומים. כמדומני, המלה לתיאורו של אדם לא-דתי, 'חופשי', היה אמור לשקף את המושג האנגלי 'ליברל'.

לא רק יעקב חיניץ, אלא גם ג'ים פלדמן הזכיר את הרומן "כעלה נידף". הערתי אז כי אך אינני חושב שיש סיבה לבכר את הרב מילטון שטיינברג כמקור על פני שני התלמודים והמדרשים. שריל בירקנר מאק כותבת:

קראתי שוב את הספר כחלק ממועדון קריאה בשנה שעברה. אחד המשתתפים הביא דף עם כל המקורות (מדרש, תלמוד …) לי נראה שהרב שטינברג היה די נאמן למקורות המוקדמים. אני בטוחה שכשהרב רוט יקרא את הספר יוכל לאשר (או לשלול) את זה.