avot-h270

טז:
אחד הפריטים העיקריים על סדר היום של הפרושים היה הרעיון של תחיית המתים. זה היה אחד מעיקרי האמונה שהבדילה את הפרושים מהצדוקים, מאחר ואלה האחרונים שללו אמונה זו מכול וכול. כבר היו לנו מספר הזדמנויות לדון ולתאר את עיקר האמונה הפרושי הזה, ולכן לא אעשה זאת שוב. המעונינים ימצאו דיון ארוך בנושא זה ב-אבות 021 ובשיעורים שאחריו. כחבר מו המניין של מפלגת הפרושים אלישע חונך על אמונה בלתי מתפשרת שקבעה שבאחרית הימים יבוא יום הדין הגדול: הרשעים יידונו לגיהינום לעולמי עולמים והצדיקים ייהנו מחיי נצח.

יז:
בשיעור הקודם שמנו לב שהתורה מציינת שתי מצוות שהשכר על קיומן הם חיים ארוכים ושמחים: כיבוד הורים ואי לקיחת ביצי הציפור או גוזליה מהקן כשהציפור האם רובצת. הגמרא של ארץ ישראל [חגיגה ט' ע"ב] מספרת על מקרה שאלישע בן אבויה היה לו עד:

יש גם גירסה אחרת של מקרה זה שלפיה האדם השני אמר לבנו לעלות בדקל ולהביא את הביצים. הבן מציית למצוות אביו וגם משלח את האם לפני שהוא לוקח את הביצים. ואז הוא נופל מהאילן ומוצא את מותו, וכך הוא מכפיל את הבעיה. הבן קיים שתי מצוות שמבטיחות אריכות ימים על קיומן: כיבוד אביו ושילוח הקן; ושכרו היה מוות במקום. מקרה כזה היה חייב לעורר אצל אדם כמו אלישע שאלות נוקבות. יש רק צעד קטן הרהורים כאלה להסקת המסקנה "לית דין ולית דיין" [אין דין ואין דיין]. כנראה שאלישע בן אבויה צעד את הצעד הקטן ההוא, או משהו מאוד דומה לו.

יח:
אותו המקור מספר לנו שבמקרה אחר הוא היה נוכח, בזמן רדיפות אדריאנוס את החכמים לאחר כישלון מרד בר-כוכבא, כאשר אחד החכמים, רבי יהודה הנחתום, הוצא להורג וגופתו הושלכה לכלבים. כאשר אלישע ראה את לשונו של רבי יהודה נתונה בפי כלב שותתת דם. אמר אלישע: 'זו תורה וזו שכרה?! זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו! זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים!'

יט:
נראה בטוח למדי שלפחות אחד מהמקרים האלו היה הזרז שפיתה את אלישע בדרך לכפירה. הוא ראה שלאמונות היקרות ביותר של הפרושים לא היה בסיס בחיי האמת. מרגע זה הוא לא היה יכול עוד להמשיך ולהיות חכם, חבר בסנהדרין, פרושי.

המשך יבוא.

בשאלות ותשובות של אבות 266 יעקב חיניץ הציג ביקורת על תורתו של רבי יעקב שהוצגה ב-אבות 260. שאלתי אם מישהו מוכן להגיב להערותיו של יעקב. הנה אחת מהתגובות שקיבלתיי שנשלחה מ-מוטי לקסמן:

אכן, יעקב חיניץ העלה שאלות נוקבות. מוקד הדיון של דבריו הם בהבחנה בין אמצעי למטרה ובקשר ביניהם. אני שואל: האם כל מטרה זהה לאמצעים שמביאים להשגתה או להגשמתה? ואיני מתכוון לקבל כתשובה, לשאלות של יעקב חיניץ, שמטרה מקדשת את האמצעים. לטעמי, אם אנו מותירים את מוקד הדיון בהבחנה בין אמצעי למטרה לא נוכל להשיב לשאלות. אני מציע כוון דיון אחר, הבחנה בין אמונה לבין נקיטת עמדה לגבי חיי אדם. גדולים וחכמים ממני נקטו הבחנה זו, אם זה קנט, ואם זה ישעיהו ליבוביץ שלנו. אני מבין בדבריו אל רבי יעקב שתי רמות ביטוי: רבי יעקב מאמין בעולם הבא, ומאמין שיש קשר בין חיים בעולם הזה לעולם הבא (זה מבוטא בעיקר בחלק הראשון של דבריו). אבל, מצד שני, הוא יודע שאינו יכול לומר דבר משמעותי על העולם הבא. הוא יכול להביע עמדה משמעותית רק לגבי החיים הממשיים. איש או אישה אינם באים לעולם מתוך בחירה. אף איש או אישה לא נשאלו על ידי ההורים אם אכן הוא או היא רוצים בכלל להיוולד. אדם מגיע לעולם, זה נתון; אבל אורחות חייו של אדם הם בידיו, בשליטתו, בהחלטתו ובבחירתו. ככל שבני אדם יותר מודעים לכך הם גם אחראים יותר למעשיהם ולתוצאותיהם. לכן, "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא". אם בני אדם יחיו כך, לכולם יהיה טוב יותר על גבי החלד הזה.