avot-h268

י:
ב-אבות 266 כתבתי: לא ברור די הצורך מה בדיוק … הביא לסטייתו [של אלישע בן אבויה] מדרכם הרוחנית של הפרושים. לפי מקור אחד, היה זה עיסוקו בתורת הסוד שגרמה לעריקתו. מקור אחר אומר שעריקתו הונעה ממניעים פוליטיים (או אידיאולוגיים). ומקור נוסף מציע כי היו אלה סוגיות פילוסופיות ותיאולוגיות בלתי פתורות שהובילו אותו לתעות מהדרך. בשיעור הקודם חקרנו את הראשונה משלוש האפשרויות; כעת עלינו להפנות את שימת ליבנו לשניה: סוגיות פוליטיות או אידיאולוגיות שיתכן וגרמו לעריקתו.

יא:
כבר רמזנו למניעים פוליטיים שיתכן והביאו לאכזבתו של אלישע מהיהדות. ב-אבות 267 ציינו כך: כאשר פרץ מרד בר-כוכבא הוא צידד עם הרומאים. כשהמרד נגמר בכישלון חרוץ ליהודים ובעקבותיו באו רדיפות אדריאנוס הוא לא ראה כל סיבה להמשיך בתלמוד תורה.

יב:
ואולם, יתכן ומניעיו האידיאולוגים נבעו מרובד עמוק יותר בהוויתו. בשלב מסיום בחייו הוא נעשה אוהד גדול של התרבות היוונית. בכך אנו מתכוונים לומר שהוא פיתח התעניינות עמוקה בשפה היוונית, בפילוסופיה היוונית ובתרבות היוונית. הגמרא [חגיגה ט"ו ע"ב] מספרת לנו ש-"זמר יווני לא פסק מפומיה" [לא הפסיק מפיו]. במלים אחרות: הוא דיקלם שירה יוונית כל הזמן. ואפילו עוד בתקופה שהיה עדיין חבר בסנהדרין, לפעמים, כשקם ללכת נפלו מקפלי בגדיו "ספרי מינים". אלו היו בוודאי מגילות שהוא קרא באותו הזמן בלהיטות רבה עד כדי כך שאפילו כשישב באסיפות הסנהדרין הוא הביא אתו "משהו מעניין לקרוא". וודאי היה לו קשה מאוד ליישב את הפילוסופיה והתרבות של הומר, סופוקלס, אוריפידס ואיסקילוס והמדע והאתיקה של אפלטון ואריסטו עם תורתם של החכמים, שבאותה העת, הוא נמנה במניינם. ברור שהגיע לנקודה שבה לא היה עוד מסוגל לסבול את המתח שיצרה בו ההסתעפות הזו והיה חייב לבחור בנתיב האחד או השני. הקסם היווני היה חזק מדי ולא יכול היה להחזיק עוד מעמד מולו.

המשך יבוא.

כל כך הרבה פריטים הצטברו ב-"דואר נכנס" שלי עד כי נואשתי מהאפשרות להביא לידיעתכם את כולם. למרבה הצער, אני נמנע מלהציג אפילו התקשוריות מאוד מעניינות שלהן אין קשר ישיר לחומר שלמדנו. על כך אני מבקש את סליחתכם.

ב-אבות 264 הזכרתי כי שמואל הקטן היה לחכם אשר ניסח מחדש את הברכה השתים עשרה משמונה עשרה ברכות העמידה. לורנס צ'אראפ כותב:

חשבתי שההסבר המסורתי הוא שברכת המינים נחשבת כברכה חדשה, התשעה-עשר במספר, שנוסחה במיוחד אחרי ששאר שמונה עשרה הברכות כבר נקבעו. האם זה לא מדויק?

אני משיב:

לורנס צודק שזה לא מדויק. הברכה הנוספת היא ברכה שנוסחה לראשונה בבבל, ומעולם לא היתה חלק מהעמידה של ארץ ישראל, בה תמיד היו שמונה עשרה ברכות בלבד. התוספת הבבלית היא הברכה החמש עשרה [את צמח דוד] שקוראת לקב"ה להעריף ברכה על הצאצא הישיר לבית דוד, ריש גלותא, מנהיגה של יהדות בבל.

גם ב-אבות 264 כתבתי כי בעיני, מוזר שאף אחד מהחכמים ומהחוקרים לא הציע שהוא נקרא "שמואל הקטן" מפני שהיה נמוך קומה. מאיר סטון כותב:

האם לא יתכן שזה בלתי אפשרי מפני שזה יהיה קרוב מדי לכינוי שיכול להיות מעליב?

אני משיב:

זהו בהחלט שיקול רציני, אך אני לא בטוח שזה מחייב שלילה מוחלטת של אפשרות כזו. ככלות הכל, המייסד של ישיבת סורא בבבל, אחרי חתימת המשנה, היה אבא בן-אייבו. אבל אף אחד לא קרא לו כך מעולם, אפילו כיום. שמו המוכר (לבני זמנו) היה "אבא אריכא" – אבא הארוך, בקשר עם גובהו הפיזי. (תוארו היה בפשטות 'רב'.)

בשיעורים האחרונים יצא לנו להזכיר את 'תורת הסוד'. ברק רוזנשיין כותב:

האם תוכל להסביר מעט למה הכוונה ב-'תורת הסוד'?

אני משיב:

המושג 'תורת הסוד' מוגדרת במילון כמורה על משהו ש-מובן או מיועד רק ליחידי סגולה בעלי ידע או עניין מיוחד; סתום או בלתי מובן; משהו מתורה פילוסופית או משהו דומה שמיועד רק לחברים שהוכנסו בסוד של הקבוצה. במקרה שלנו הכוונה היא להתעסקות במיסטיקה, שבתקופה התנאית כללה את הגיאוגרפיה של גן עדן ודייריו והבנת טבעו של הקב"ה ויחסיו עם העולם.