avot-h264

א:
אנו יודעים פחות על "שמואל הקטן" מאשר היינו רוצים לדעת. אפילו כינויו מסקרן. היו מספר ניסיונות להסביר את הכינוי המוזר הזה, אף אחד מהם אינו משכנע באמת – אפילו הסברים שבאים ממקורותינו. אפשרות אחת היא שהיה לו אח מבוגר ממנו ולכן הוא היה ידוע כ-"שמואל הקטן". זה אינו משכנע מאחר ואין בנמצא אזכור לאח בוגר, ומדוע חכמים יקראו לחברם "שמואל הקטן" אם הגדול לא היה אחד מהם.

ב:
הצעה אחרת היא שהוא נקרא "הקטן" מפני שהיה כל כך עניו עד כי נראה כי הוא היה ממעיט בערכו העצמי או מקטין עצמו. ובאמת, יש לנו דוגמאות ממקורותינו לנטייתו של החכם הזה 'להקטין' עצמו. בתלמוד של ארץ ישראל [סנהדרין ג' ע"ב] מספרים על מקרה בו הזמין רבן גמליאל שבעה חכמים להצטרף אליו לדיון רשמי על מנת להכריז על עיבור השנה (שראש החודש הבא יהיה א' באדר ב' ולא א' בניסן). כשהתכנסו התברר כי אדם נוסף הצטרף אליהם. רבן גמליאל, שמעולם לא חס על רגשות אחרים, שאל בזעם מי הצטרף לאסיפה ללא הזמנה. כדי שלא לבייש את המצטרף הלא קרוא שמואל הקטן מיד אמר שהוא החכם השמיני הלא קרוא ושהוא נכנס ללשכתו של רבן גמליאל מפני שיש לו שאלה הלכתית לשאול. רבן גמליאל, שידע היטב ששמואל אכן היה בין המוזמנים, החמיא לו מחמאה נדירה.

ג:
ששמואל הקטן הוערך מאוד על ידי חבריו החכמים אפשר לראות ממקרה אחר שמסופר בתלמוד של ארץ ישראל [סוטה מ"ה ע"ב]:

הגמרא ממשיכה ושואלת את השאלה הבלתי נמנעת: למה נקרא 'קטן' ומציע את התשובה משום שתמיד היה מקטין את עצמו. ובאמת, גם מסופר שם שבשעת קבורתו הספידו אותו כך: ' הוי עניו, חסיד, תלמידו של הלל הזקן.' הגמרא אז מציעה הסבר נוסף: שמדרגתו הרוחנית של שמואל שלנו היה אך קטן במעט מזו של שמואל הנביא!

ד:
בעיני, מוזר שאף אחד מהחכמים ומהחוקרים לא הציע שהוא נקרא "שמואל הקטן" מפני שהיה נמוך קומה. גם מוזר שלחכם שהוערך כל כך על ידי בני זמנו שום הלכות לא נמסרו בשמו.

ה:
ואולם, אולי (בלי משים) הוא הקים לעצמו יד ושם לזיכרון אפילו יותר תמידי. בגמרא [ברכות כ"ח ע"ב] מוזכר כיצד נעשה ניסיון ליצור ניסוח פורמלי לשמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה של ימי חול. רבן גמליאל ביקש משמואל הקטן להציע את הניסוח לברכה שקוראת להשלכת חמתו של הקב"ה "על הצדוקים ועל המינים". כמעט ואין ספק שבתקופה הזו המושג 'צדוקים' כבר היה כינוי ליהודים שהיו חברים בכת הנוצרית החדשה. רבן גמליאל היה להוט למנוע מאנשים אלו מלתפוס עמדות בהנהגה בבתי הכנסת ועל ידי ניסוח חדש של ברכה כך שהיא קוראת לקללת הקב"ה עליהם הוא קיווה למנוע אותם מלשמש שליחי ציבור. כך ששמואל הקטן היה לחכם אשר ניסח מחדש את הברכה השתים עשרה משמונה עשרה ברכות העמידה.

ו:
משנתנו מעוררת סקרנות גם מפן נוסף: היא המשנה היחידה במסכת אבות שהיא פשוט ציטוט ישיר מהמקרא ולא יותר. אולי זה אופייני לשמואל הקטן שהוא אינו מיחס לעצמו כל מילות חוכמה אלא פשוט מצטט מספרות החוכמה שבכתובים. אולי גם אופייני לנשמה העדינה הזו שהוא אהב לצטט את הפסוקים הללו במיוחד [משלי כד יז-יח] שמזכירות לבני אדם שלא לשמוח במפלת האויב: שמחה כזו לא תנעם לקב"ה והוא עלול להסיט את כעסו מאויבך אליך! אינני יכול שלא להרגיש ששמואל הקטן היה חכם שהיה נעים לפגוש.

ב-אבות 258 יצא לי לצטט את רבי חנינא [תענית ז' ע"א]: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכולן."

ברק רוזנשיין כותב:

המשפט הזה היה תמוה עיני, מפעם לפעם, כבר שנים רבות – מפני שהוא שונה ממה שניסיוני מלמד אותי. אמת, למדתי הרבה מאוד ממורי, מדיונים עם עמיתי ומהצורך להסביר רעיונות לתלמידים. אבל, בשבילי, הלימוד הגדול ביותר בא לי כאשר אני יכול לשבת, לשעתיים או שלוש, וללמוד ספר חדש או מאמר חדש בתחום התמחותי. לעיתים קרובות, הסופר או סופרים מקדמים רעיונות חדשים או מסתכלים על שטח מחקר בדרך חדשה, וספרים והמאמרים האלו מספקים רעיונות שעמיתי ותלמידי לא חשבו עליהם. משם אני לומד יותר מכולם.

אני משיב:

על טעם ועל ריח אין להתווכח.