avot-h263

השיעור היום מוקדש ע"י אברהם חסון
לזכרו של אביו
יוסף בן מרים ונתן ז"ל.
יום האזכרה חל היום, י' בניסן.

ח:
ואל תשאל לו בשעת נדרו. כבר כמה פעמים בעבר ציינו כי חז"ל הביעו מורת רוח חריפה על נדרים ועל אלה שנודרים בקלות ראש וללא מחשבה מקדימה. דנו בנושא זה לעומק ב-אבות 193. שתי הסיבות העיקריות שבגינן בני אדם נדרו נדרים היו או נדרים שאוסרים על הנודר דבר כלשהו (ומקורם בתחושת ליקוי או "אינני ראוי") או נדרים שנודרים ברגע של כעס או התרוממות הרוח.

ט:
עבור החכמים כל לשון שלדעתם רומזת לשבועה נחשבת לנדר. לעיתים תכופות בני אדם ידרו נדר מבלי לחשוב, או שהם מונעים על ידי רגשות. אולי יאמר אדם משהו כמו "אם אני טועה, אתה תראה, אני אתן $10,000 לצדקה!" כמובן, כאשר מסתבר שאותו האדם אכן טעה, כפי שקורה על פי רוב במצבים כאלה, הוא בבעיה. ההבטחה שהבטיח נבעה מרגש רגעי והיא עלולה להזיק עד למאוד לנודר או אפילו להיות בלתי אפשרית לקיום.

י:
מסיבה זו השתדלו חז"ל בכל מאודם למצוא פרצות בדין שדרכן יוכל הנודר לפטור את עצמו מקיום הנדר. המערכות ההלכתיות האלו מסובכות, ואל להן לעכב אותנו כאן. מה שרבי שמעון בן אלעזר אומר במשנתנו הוא הגיון פשוט. כשבני אדם נודרים נדר טיפשי הם אינם שולטים על מערכת החשיבה שלהם. יתכן והתווכחות אתם במצב הזה עלולה להזיק: ככול שננסה לגרום להם לתקן את ה-'נדר' כך יותר סביר שהם יחזקו אותו עם עוד דרישות והבטחות מגוחכות. הרבה יותר הגיוני לחכות עד שדעתם תתקרר עליהם וההגיון יושב על כנו, ואז לשאול את השאלות שתשובותיהן תוכלנה אולי להוציא את הנודר מהפלונטר שאליו הכניס את עצמו.

יא:
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. העצה האחרונה שבמשנתנו כל כך ברורה בכוונתה עד כי איני רואה צורך להסבירה באופן מקיף. הרב עובדיה מברטנורו בפרושו למשנתנו קושר את העצה הזו עם סיפור מקראי.

ב-אבות 258 הבעתי את אי הנוחות שלי עם המלצת המשנה שעלינו להיזהר מהוראה. כתבתי: אם כולם היו פועלים לפי העצה הזו אזי לא היו מורים בשביל התלמידים החלשים יותר.

יעקב חיניץ כותב:

ההסתייגות שלך בעניין חשיבות ההוראה יש לה סימוכין בכתוב בתורה. בחומש עצמו אין אנו מוצאים ציווי על למידה, אלא על הוראה: ושיננתם לבניך. רק מתוך היקש אנו מסיקים את החובה ללמוד, מפני שכיצד יכול האב ללמד את בנו … אם הוא עצמו אינו לומד תחילה. השאלה הזו משפיעה ישירות על הרבנות. לואיס פינקלשטיין היה מדגיש את החשיבות שרבנים ימשיכו בתלמודם. חלקם המשיכו בלימודיהם במקום לעסוק ברבנות, או שילבו בין שניהם. יתכן שאנו מספקים את גאוותנו העצמית או את מעמדנו המקצועי בכך שאנו משיגים תארים מתקדמים. אנו מזניחים את חובתנו המוסרית ללמד בני אדם אחרים שיודעים פחות מאתנו. רק כאשר מגיעים לספר יהושע מגיעים למצוה "והגית בו יומם ולילה" שמרמזת שלימוד חשוב יותר מהוראה. אלא אם כן נאמר כי ההוראה עצמה יכולה להיות סוג של לימוד. אני יודע כי אני למדתי הרבה, אולי יותר, מהוראה ודרישה, מאשר למדתי מהמורים בישיבה ובבתי ספר אחרים.

אני משיב:

אמן.

ב-אבות 258 הבאתי גם את הערכה שכתבה ביילה סינגר על משהו שאד פראנקל כתב.

אד פראנקל כעת מגיב.

אני מתפעל מתגובתה של ביילה. למען האמת, לא דברתי באלגוריות כפי שהיא עשתה. החוג הראשי שלי במכללה של JTS היה בתנ"ך. ההתמחות שלי היתה בבלשנות בתנ"ך, ובמיוחד בתקופת המעבר מעברית תנכית לזו המשנאית. ה-"רבי" שלי היה אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית שהיה בשנת שבתון בניו יורק. הלכתי להמשיך כסטודנט שלו באוניברסיטה העברית בשנתי השניה. אחד השיעורים הבסיסיים שהוא לימד היה שאם יש יותר ממילה אחת שיכולה לשמש למטרה מסוימת, חייבת להיות סיבה למה סינונים אחד או ביטוי מסוים נבחר. לפעמים, הסיבה היא שפשוט מילה או ביטוי מסוימים עדין לא נכנסו לשימוש בעברית או שהן כבר ננטשו. לדוגמה בעברית מקראית מוקדמת הביטוי השגור הוא "דור דור". מאוחר יותר הביטוי ננטש לטובת "מדור לדור". ואולם, ההשתמעות האחרת היא שלמילים יש מובנים מיוחדים והבדלים דקים, וכותב טוב ישים ליבו עליהם. אני מניח שרבי ידע מה הוא עושה כשערך את המשניות של חכמינו לטקסט שהגיע לידינו.

הדיון בנושא הזה כעת סגור.

בית המדרש הוירטואלי יוצא כעת לפגרה המסורתית לרגל חג הפסח. השיעור הבא בסדרה זו יהיה, אי"ה, ביום חמישי 12 באפריל. בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכולם חג פסח כשר ושמח.