avot-h256

ו:
ו:
אם הקב"ה הוא צדיק וישר, אם הקב"ה מודע למעשיהם של בני האדם וגומל להם לפי הדרישות שבתורתו, כיצד עלינו להסביר את עובדת החיים הגלויה שצדיקים רבים רע להם ורשעים רבים דרכם צלחה? כשלמדנו את משנה ג בפרק א של מסכת זו ציינו כיצד הבעיה הזו של צדק אלוהי נעשתה חמורה. [ראו אבות 021 והשיעורים שלאחר מכן.] היה צורך בהמשגה חדשה של שכר ועונש אלוהי, מפני שההמשגה הישנה לא התאימה לעובדות החיים.

ז:
לפי המחקר המודרני היה זה בעת ההיא שנכתב ספר דניאל המקראי, והוא נכתב כדי לתת תוקף לתורה החדשה בעניין הגמול. דניאל וחבריו מתוארים כמי שעומדים בניסיונות לאלצם להתאים את עצמם לאורח החיים של הגויים וכמי שהיו מוכנים לסבול עבור אמונתם ולשמור על מצוותיה בנסיבות קשות ביותר. אבל עבור הקוראים כל זה היה רק מבחינת 'עידוד ומוסר השכל'. המסר האמיתי של הספר נמצא בסוף הספר [דניאל יב, א-ד]:

ח:
במילים אחרות, המושג של "תחיית המתים" הוצג כדי לפייס את הרעיון של צדק אלוהי עם עובדות חיים. לפי תורה זו יבוא יום "באחרית הימים" כאשר הקב"ה יקים לתחייה את מתי עולם מכל הדורות ווישפטם בצדק מוחלט: אלו שכשלו ולא חיו לפי תורתו ידונו "לחרפות ולדראון עולם" בעוד שאלו שחיו חיים ישרים והגונים יזכו "בחיי עולם" ו-"יזהירו כזוהר הרקיע", נהנים לעד מזיו האושר והעונג האלוהי.

ט:
כך הכירה היהדות בכך שבחיים אלה לא תמיד אנחנו זוכים לצדק מוחלט. יש צדיקים שרע להם ויש רשעים שטוב להם. בני תמותה מוגבלים כל כך ביכולתם לראות מעבר לניסיונם האישי ועל כן עליהם פשוט לקבל באמונה שבסופו של דבר צדקו של הקב"ה יגבר. ממש בסוף ספר איוב, לאחר שאיוב התחנן במשך יותר משלושים פרקים שהקב"ה יסביר את עצמו, הקב"ה מופיע לבסוף "בסערה" [איוב לח א-יח] ועונה לאיוב בדיוק כפי שהוא עונה לירמיה. אבל הפעם זו לא רק שאלה רטורית אחת, אלא סדרה שלמה של שאלות רטוריות שמוצעות לאיוב כדי שהוא יבין מדוע הוא לא מסוגל להבין:

לאחר כל זה איוב נותר ללא מילים. ואומנם, "אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים."

י:
לאחר כל זה יתכן ותתעניינו לקרוא את הניסיון שלי להתמודד עם השאלות על שכר ועונש, נושא ששוב הפך למציק באמת בעקבות האירועים שהתרחשו באמצע המאה הקודמת. תמצאו את מאמרי הצנוע (בשפה האנגלית) כאן.

במשנה י"ח של פרקנו [אבות 254 מצאנו שרבי נהוראי מייעץ לנו "הוי גולה למקום תורה".

אד פרנקל כותב:

מעניין הוא שרבי נהוראי משתמש בפועל גלה. לגלות יש קונוטציה שלילית ברוב המקרים. בתקופתנו היא הפכה לכל כך מזלזלת עד כי אנו נמנעים מלהתייחס ליהודים שחיים בעולם כולו כמי שחיים בגלות, ואנו מתייחסים לבתיהם כנמצאים בתפוצות. גלות בדרך כלל מציינת נטישה מתוך הכרח של היקר והקרוב ללבנו. זהו לוותר על הבית ועל ערכים לטובת משהו אחר, בדרך כלל מתוך אילוץ.

בנימה זו, המושג של הגליה עצמית (הוי גולה) הוא באמת בחירת מילים מדהימה. לי היא מזכירה את אברהם אבינו שהקב"ה מדרבנו לעזוב את אור כשדים כדי ללכת למקום שיראה לו. בעשותו כך, מובטח לאברהם שכר עצום ובלתי מוגדר.

אני רואה בתורתו של רבי נהוראי סוג של אברהם. נראה כי הוא מתייחס לזמן שבו לא נראה כל פסול במקום מגוריו של התלמיד, אך אין לו כל אפשרות למצוא שם לימוד אמיתי. בזמן כזה, הוא לא אומר שעל התלמיד לנסוע למקום שם נמצא הרב, אלא עליו להגלות עצמו למקום ההוא. הלשון שהוא בחר היא מדהימה, מאחר והיה לו מבחר אפשרויות. השימוש הזה בפועל גולה מציין עד כמה עצומה היתה החובה ללמוד בעיני חז"ל. ככלות הכל, תמיד אפשר לנסוע לארצות הנכר כדי ללמוד. אני עצמי עשיתי זאת, עזבתי את ביתי בפילדלפיה כדי ללמוד לקראת תואר ראשון בניו יורק, ועזבתי את ניו יורק לשנה באוניברסיטה העברית. יתירה מכך, כשסיימתי סבב לימודיי, חזרתי הביתה. נראה כי רבי נהוראי מתייחס לשינוי קבוע. אם המצווה האולטימטיבית היא תלמוד תורה, אפילו כשאדם נמצא בנוחות בביתו, ואפילו הוא מסור ללימוד תורה, אין בזה די. עלינו לוותר על כל מה שחשוב בבית עבור מה שבאמת נחשב.

בשבילי זו מחשבה מעמיקה.