avot-h251

יב:
לפי הסדר הכרונולוגי, ה-'כתר' הבא שכונן בעם ישראל לאחר כתר הכהונה היה כתר מלכות.לפי המקרא המלוכה נוסדה בישראל על פי דרישת העם ובניגוד לדעתו של שמואל הנביא. עד אז המצב התיאורטי בישראל היה ממלכה אשר בה הקב"ה הוא המלך. כעת כאשר העם דורש מלך בשר ודם, כדי "להיות ככל הגויים", שמואל רגז מאוד – ויתכן ויש רמז למצב הפסיכולוגי של הנביא מההרשאה שהוא מקבל מהקב"ה [שמואל א ח ד-ז]:

יג:
בראיה לאחור אנו יכולים לומר שמינוי שאול למלך על ישראל היה אסון. האיש סבל מתסביך נחיתות וכאשר הוא נחשף ללחצים שבצורך למשול הוא החל לפתח מניה דפרסיה. האומה שרדה את האסון הזה מבחינה פוליטית רק בגלל אישיותו ויכולתו של יורשו, דוד. אבל, למרות העובדה שכאשר אנו צופים בדוד דרך המשקפיים הצבועות של ערגה אל עבר העתיד הוא נראה כמלך אידיאלי, כאשר שלטונו נבחן הן מנקודת מבט מוסרית והן מנקודת מבט פוליטית, אנו מוצאים אדם פגום. ואומנם, יתכן שעצם היותו כל כך אנושי הוא שגורם להיותו יקר לנו כל כך עד עצם היום הזה.

יד:
ערגה אל עבר העתיד גם מציגה את יורשו של דוד כמלך אידיאלי; אבל שלמה היה רחוק מלהיות כזה. מרוב שלטונו נדף ריח של מה שבימינו יקרא מדינת משטרה ואפילו אם המקרא מגזים בטענה שהיו לו בהרמון אלף נשים ופילגשים עדיין ברור ששלמה לא התאמץ במיוחד להכניע את תאוותו.

טו:
הסיפור העצוב של מלכי ישראל מאז מותו של שלמה ועד לסוף הממלכה, בשנת 722 לפני הספירה, הוא סאגה אחת ארוכה של מלכים שלפי שיפוטו של הסופר המקראי, ללא יוצא דופן, "עשו את הרע בעיני ה'". בממלכת יהודה ששרדה עד לשנת 587 לפני הספירה מצב עגום דומה הוקל פה ושם על ידי מלכים שקבלו בתעודה "טוב" מההיסטוריון המקראי (אסא, יהושפט, חזקיה, יאשיהו), אך ככלל גם ביהודה המלוכה היתה כשלון עצוב.

טז:
עובדה היא, יהיו האילוצים ההיסטוריים אשר יהיו, לאחר השיבה מגלות בבל בשנת 539 לפני הספירה המלוכה לא הושבה על כנה. רק כעבור יותר משלוש מאות שנה משפחת החשמונאים יסדה מחדש את המלוכה, וגם הניסוי הזה, רובו ככולו, היה כשלון. וכאשר שושלת החשמונאים פינתה את מקומה לשולשלת הורדוס הניסיון היה כל כך נורא עד כי המלוכה נידונה לכליה. אמת כי לתקופה קצרה מאוד הורדוס אגריפס (מלך בשנים 44-37 לספירה) היה יקיר החכמים, אך לאחר מותו ישראל לא ידעה עוד מלך.

יז:
כך אנו רואים שכמו הכהונה, כתר המלוכה לא היה מסוגל להבטיח שהאדם שהכתר על ראשו יהיה אדם טוב והגון.

המשך יבוא.

ב-אבות 249 יצא לנו לשים לב לבקשתו של רבא מתלמידיו: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי, החודשים של עומס בעבודה החלקאית, לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.

ביילה זינגר כותבת:

אני בטוחה שאני לא היחידה שמיד חשבה "ימים נוראים ופסח" – ניסן ותשרי הם לא רק חודשים של "עומס בעבודה החלקאית", הם גם החודשים שיש בהם המצוות ששמירתן גוזלת הכי הרבה זמן.

אני משיב:

נכון שניסן ותשרי הם שני חודשים של פעילות חגיגית רבה, אך דאגתו של רבא היא כלכלית, כפי שההקשר מבהיר היטב. בישראל העתיקה, לפני בוא הפסח היה צורך לסיים את קציר השעורים, והפירות שמקשטים את סוכותינו עד ימינו מציינים את אסיף הפירות שהסתיים בתקופה הזו של השנה.