avot-h250

ט:
לאורך כל ההיסטוריה היהודית ערך רב ניתן לכבוד שבא לאלו שההלכה ותקדימים יחדו לכבוד רב מפאת מעלת התפקיד שבו הם מחזיקים. במשנתנו המלה 'כתר' היא, כמובן, ביטוי ציורי המתייחס לכבוד שהישויות האלו מעניקות במסורת החכמים.

י:
הכבוד הקדום ביותר מביניהם הוא 'כתר כהונה'. לפי הכתוב בתורה, הכהונה בישראל ניתנה לאחיו של משה, אהרון, ולצאצאיו הזכרים לנצח נצחים. בתורה [שמות כח א] משה מצטווה כך:

וממש בסוף התקופה המקראית כבוד גדול עדיין ניתן לכהונה. אחרון הנביאים [מלאכי ב ד-ז] אומר על לוי, אביהם מולידם של כל הכהנים:

והשבח הזה נאמר בעת שהשחיתות כבר חדרה למוסד הכהונה, שחיתות שנגדה הנביא מחה בכל כוחו.

יא:
ובכך נמצא הקוץ שבאליה. בעוד שכבוד גדול להיות כהן בישראל מאחר והכהונה היא תפקיד שעובר בירושה מאב לבן בהחלט יתכן שבני אדם לא ראויים ישאו על ראשם את כתר הכהונה. הדוגמה המוקדמת ביותר לבלתי ראויים מעין אלו אירעה כבר במשכן בשילה, שם שמואל הצעיר הובא כשוליה לעלי, הכהן הגדול. במקרא [שמואל א ב יב-יז] אנו קוראים על חופני ופנחס, בניו ויורשיו של עלי:

המשך יבוא.

ב-אבות 248 הבאנו את דברו של רבי שמעון בן יוחאי שכל דבר טוב שהרומאים נתנו לארץ יהודה הם נתנו ממניעים נסתרים.

יעקב חיניץ כותב:

הביקורת של רבי שמעון בר יוחאי על התרבות הרומאית, בכך שהוא טוען שהם עשו זאת מסיבות אנוכיות וחומריות, עומדת בניגוד לבסיס של הקפיטליזם המודרני. דווקא האנוכיות והרווחיות הם שנחשבים לכוח מניע, טוב ומהימן, שמאחורי הקדמה, התעשייה ושגשוג. האם נרחיק לכת אם נשווה את הגישה הזו לאמירתם של חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שפעולה שנעשתה שלא ממניעים אידיאלים יכולה להוביל תוצאות המטיבות עם הציבור. גם הרעיון של יריבות בין חכמים: קינאת סופרים תרבה חוכמה, תצביע על כך שהמוסריות של החכמים עומדת על שני רבדים: האידיאל והמצוי. המצוי אינו בטל בגלל שאינו האידיאל. הוא אפילו יכול להוביל לקידום האידיאל. יתכן וזו המשמעות של האמרה שעלינו לעבוד את הקב"ה ב-"שני יצריך". אם היינו מסתמכים רק על היצר הטוב היינו מפסידים את ההטבות שנובעות מדרבונו של היצר הרע. למעשה, הסיפור באגדה מספר שכאשר הצליחו לבטל את היצר הרע, הפעילות החברתית פסקה והחיים לא יכלו להמשיך ולהתקיים.

אני משיב:

בעוד שיש הרבה עם מה להסכים במה שיעקב כתב אינני יכול לקבל את הנחת היסוד שלו ביחס לרבי שמעון בן יוחאי. יעקב מבסס את הרעיון שלו על אימרתם של חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אך אימרה זו אינה אימרה כללית אלא מיוחדת: טוב שאדם יקיים מצוה אפילו מסיבות לא ראויות, מפני שעצם קיום המצוה עשוי בסופו של דבר להוביל את מקיימה למניעים הראויים. רבי שמעון בן יוחאי לא התייחס ליהודי ולא לקיום מצוה: הוא דבר על לא-יהודים שכפו את תרבותם על יהודים – כפי שעושה כל מעצמה קולוניאלית – ובעיניו הפגיעה המוסרית עלתה על הרווחים החומריים שהתרבות הרומאית הביאה לארץ יהודה.