avot-h243

א:
יש סבירות גדולה שרבי יוחנן שבמשנתנו נולד באלכסנדריה שבמצרים. אולם, אם כך היה, אין אנו יודעים באיזה גיל עלה לארץ ישראל. דבר אחד אנחנו כן יודעים: הוא היה בוגר (או על סף בגרות) בשנה האחרונה לחייו של רבי עקיבא (136 לספירה). את שתי העובדות הללו ניתן ללמוד מסיפורים המובאים בתלמוד של ארץ ישראל.

ב:
הסיפור הראשון [יבמות ס"ח ע"ב] עוסק בשנה האחרונה של חייו של רבי עקיבא. המשנה מספרת על מחלוקת בין החכמים לגבי השאלה האם חליצה (טקס שמסיים את קשר הזקיקה – מעין קידושין – בין אלמנה חסוכת ילדים לבין גיסה) צריכה להתבצע בפני בית הדין או אולי הוא יכול להתקיים בפרטיות. האדם היחיד שהחלטתו יכלה להכריע בעניין היה אסור על ידי הרומאים וממתין להוצאתו להורג: רבי עקיבא. רבי יוחנן הסנדלר, בחירוף נפש, קיבל על עצמו לברר מה דעתו של הרב בעניין זה. הוא התלבש כרוכל והתמקם ליד הכלא, קרוב עד כמה שניתן לתאו של רבי עקיבא. ואז הוא הכריז על מרכולתו:

ואז באותו ניגון הוא קרא "חלצה בינו לבינה מהו?"

רבי עקיבא, מתאו, קרא בקול דומה:

הסיפור מראה שבשנת 136 לספירה יוחנן היה בגיל שבו הוא היה יכול לקחת על עצמו משימה מסוכנת כזו.

ג:
את העובדה שהוא בא מאלכסנדריה אפשר להסיק מסיפור אחר בתלמוד של ארץ ישראל [חגיגה ט"ו ע"ב]. זמן מה אחרי שרדיפות אדריאנוס הסתיימו דור החכמים ששרדו אותן מצאו עצמם כאחראים על ניהול חיי ההלכה ובמידה מסוימת, לפחות בהתחלה, הם חשבו שהם לא ראויים לבצע את המטלה הזו.

עיבור השנה (ההחלטה להוסיף חודש לפני פסח) היה זכות של הסנהדרין. העובדה שרק שבעה חכמים התאספו במקום מרוחק רומזת על כך שהם עדיין היו בסכנת נפשות. רבי מאיר סיפר לנאספים מה היתה דעתו של רבי עקיבא; רבי יוחנן הסנדלר התנגד בחריפות שזו היתה דעתו של עקיבא.

הוא היה כל כך מחומם עד ששאר החכמים אמרו:

– מפני שיהודי אלכסנדריה היו ידועים במזגם החם ובטבעם הווכחני. ואולם, סוף טוב הכל טוב, הגמרא מסיימת את המעשה במילים:

ד:
הזכרנו בשיעורים קודמים [אבות 238 ו-אבות 239] שחכמים שקלו בכובד ראש אפשרות ירידה מארץ ישראל, הואיל והמצב היה כל כך גרוע. המדרש [ספרי, ראה כ"ח] מספרת על ניסיון דומה של רבי יוחנן שלנו:

ה:
על פניה נראה שהוראתו של רבי יוחנן הסנדלר שבמשנתנו פשוטה, כמעט נדושה. אינני יכול שלא לחשוב שמילת המפתח במשנה היא "כנסיה", מילה מוזרה למדי בעברית של התנאים. מילה זו מופיעה גם במעשה שהזכרנו לעיל על חילוף המילים החריף בעמק רימון. נראה לי שבמשנתנו רבי יוחנן הסנדלר אומר לחבריו: "אם ההתכנסות שלנו כאן היא לשם שמים (ולא לשם התפארות עצמית) הצלחתה מובטחת; אם ההיפך הוא הנכון אזי היא נדונה לכישלון."

ו:
במקרים רבים בעבר הזכרנו כי חז"ל היו מכלכלים עצמם במלאכה ולא קבלו תשלום מהקהילה. רבי יוחנן שבמשנתנו הוא דוגמה. כמה מהמקצועות האחרים להם אנו מודעים הם:

הלל היה חוטב עצים; שמאי היה פועל בניין; רבי יהושע היה פחמי; רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל היה בורסקאי; אבא הושעיה מטוריא היה כובס; רבי חנינא ורבי אושיה היו רצענים; קרנא היה טועם יינות; רב הונא היה משקה שדות; רב חסדא ורב פפא היו מבשלי שיכר; רבי יצחק היה נפח; רבי אבין היה נגר. וישנם עוד רבים מאוד.

לי נראה שלכל המקצועות הללו יש מכנה משותף אחד: הם אינם דורשים ריכוז והתמקדות רציניים, כך שהם משאירים את הראש חופשי לשנן את הידע הקיים ואת זה שנלמד אפילו כאשר בה בעת האדם מתפרנס בכבוד.