avot-h231

השיעור היום מוקדש ע"י סטיבן שפרונז
לזכרו של אביו, ריצ'ארד שפרונז,
יהודה בן משה צבי ושרה לאה ז"ל.
יום האזכרה חל אתמול, ז' במרחשון.

יג:
כעת עלינו להפנות שימת לב לשאלה כיצד קרה הדבר שרבנים מרשים לעצמם לקבל שכר על שירותי תורה וכיצד תלמידי ישיבות מרשים לעצמם להקדיש את עצמם לתלמוד תורה באופן בלעדי ולסמוך על צדקה לפרנסתם.

יד:
לי נראה שאם המנהג לא התחיל עם הרב שמעון בן צמח דוּרָאן, מאורעות בחייו בהחלט ממחישות את התופעה.

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן, הידוע בכינויו תשב"ץ, נולד ב-1361 על האי הספרדי מיורקה. הוא נפטר ב-1444. בנוסף על לימוד התורה הוא למד גם פילוסופיה, אסטרונומיה, מתמטיקה ובמיוחד רפואה, שבה עסק במשך מספר שנים בעיר פלמה. לאחר הפרעות נגד היהודים ב-1391 הוא עבר לאלג'יר, שם עסק ברפואה לפרנסתו. כאשר נפטר הרב הראשי של אלג'יר, הרב יצחק בן ששת [ריב"ש], הרב שמעון דוראן נבחר לרב הראשי. מאחר ודוראן איבד את כל רכושו במהלך הטבח במיורקה הוא נאלץ בעל כורחו לקבל תשלום מהקהילה. הסידור היה שהוא ימשיך לעסוק ברפואה אך הקהילה תפצה אותו על הזמן שיאבד מעבודתו במרפאה כתוצאה מעבודתו בקהילה. הוא ביסס את כל זה על תקדים מבוסס היטב בתלמוד.

טו:
יש משנה [בכורות ד ו] שמצהירה ללא סייג:

במילים אחרות, אסור לדיין בבית דין לקבל תשלום [מבעלי הדין], מפני שאם היה עושה כך היה מקבל רווח חומרי מהתורה. הגמרא [כתובות ק"ה ע"א] מציין שלקיחת תשלום מבעלי הדין במקרים של דיני ממונות עלול לפתות את הדיין לקחת שוחד. ואולם, הגמרא גם מצטטת ברייתא:

מזה אפשר להבין, שעד כמה שזה ראוי לגנאי, אם דיין מקבל תשלום על מתן פסיקה היא בכל זאת ברת תוקף – וזה, כמובן, סותר את המשנה. בדיון שבא לאחר מכן בגמרא מובהר שהמשנה מתייחסת לתשלום בעד הדין, בעוד שהברייתא מתייחסת לתשלום פיצוי על הכנסה שאבדה (והדיין מכוער כאשר הוא לא מסוגל להוכיח את אובדן הכנסתו). מוצאת דוגמה מוחשית:

טז:
כך מתברר שפיצוי על הכנסה שאבדה לא נחשבת להפקת רווח חומרי מהתורה; וזה היה ההסדר במקרה של הרב שמעון דוראן: הוא ימשיך לעסוק ברפואה, אך הקהילה תפצה אותו על אובדן הכנסה [שכר בטלא].

יז:
זה כנראה המקור לתשלום עבור שירותי רבנות. מאחר ורוב הקהילות רוצות שרבניהן יעבדו למענם במשרה מלאה הם צריכים לפצות אותם על אובדן ההכנסה כולה. אפשר להבין כיצד בקלות ניתן לנצל לרעה הסדר שכזה. אשרי הרב שחלק מהכנסתו באה לו ממקצוע של חולין והשאר בא כפיצוי ושכר בטלא מעבודה מפרנסת.

יח:
לא נותר לנו אלא להתייחס לביטוי החידתי במקצת 'חלף'. מלה זו בארמית נושאת את המשמעות של חילוף ומעבר. משמעותה בהקשר הנוכחי היא שכל מי שמנצל ידיעותיו בתורה כדי להרוויח רווחים חומריים או אישיים, שימוש חילוני כביכול, מסכן את חייו הרוחניים. כשמשפט זה של משנתנו מובא במסכת כלה (מסכת בתר-תלמודית) [פרק א] הוא מובא בלשון זו: