דף הביתשיעוריםAvot

avot-h229

נושא: Avot

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל


השיעור היום מוקדש ע"י ג'י סליטר לזכרו של אביו,
ג'וליוס סליטר, משולם זיסא בן אהרון פנחס ז"ל.
יום האזכרה מחר, ב' במרחשון.

מסכת אבות, פרק ד', משנה ז' (חזרה):

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

הסברים (המשך):

ד:
הוראתו של רבי צדוק ברורה מאוד: הוא מזהיר אותנו: אל תעשם – ז"א את דברי התורה – עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. במלים אחרות: הוא מגנה בחריפות "ניצול" תורה כדי לקדם כל מטרה שאינה התורה עצמה – תהיה זו התפארות עצמית על שרכשנו ידע רב בתורה או שמא השגת יעד חומרי כלשהו שאינו התורה עצמה, כגון קבלת תשלום בכסף או בטובין.

ה:
כבר יצא לנו לדון בנושא זה בכמה הזדמניות קודמות. ואכן, רבי צדוק עצמו מצטט את הוראתו הקודמת של הלל הזקן אשר פגשנו בפרק א: "ודאשתמש בתגא חלף" – המשתמש בכתר [התורה] יחלוף, לא יחזיק מעמד לאורך זמן. ולכן, ההערות שלנו על משנתנו תהיינה, במידה רבה, חזרה על דברים שכר אמרנו; אך הנושא הוא מאוד חשוב (וכל כך מתאים לזמננו) שההערות ראויות לשינון, ואולי נצליח גם להוסיף מחשבות חדשות.

ו:
בפרושו למשנה סנהדרין י א ("פרק חלק") רמב"ם מתייחס לרעיון של "תורה שלא לשמה", הוראה או שמירת התורה ומצוותיה "ממניע נסתר". הוא כותב: כאשר אנו שומרים את מצוות התורה ממניע נסתר

זה אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר: שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו [אבות פ"ד מ"ז] "לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם", והם רומזין לכך שאין להציב תכלית החכמה – לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת ה' יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד.

ז:
"תגא" בארמית הוא "כתר" בעברית. והכתר שבו מדבר הלל הוא, כמובן, התורה עצמה. לכשנגיע למשנה י"ז ניווכח לדעת שבתקופה מאוחרת יותר רבי שמעון אומר:

שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת.

וכאן יש כנראה רמז לשלוש שאיפות לאומיות אפשריות. אדם יכול לקוות להגיע לראש הפירמידה הפוליטית או למוקד הכוח האדמיניסטרטיבי; הוא יכול לחלום להגיע לפסגה של עשייה בעבודת הקודש, והוא יכול להתאמץ ולהשקיע בתלמוד התורה.

בקטע יפה למדי מדגיש רבי נתן [מ"א א'] את האוניברסליות של כתר תורה:

כתר כהונה כיצד? – אפילו נותן [אדם] כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנאמר (לגבי אהרון הכוהן וצאצאיו [במדבר כה יג]: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם [ולהם בלבד]. כתר מלכות – אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר [יחזקאל לז כד-כה]: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם … וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. אבל כתר תורה אינו כן! עמלה של תורה כל הרוצה ליטול [את הכתר] יבוא ויטול שנאמר [ישעיה נה א]: הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.

ודבר ידוע ברבים שבפרשנות המקרא של החכמים "אין מים אלא תורה".

בעידן החכמים הם הרביצו תורה ללא ציפיה לגמול או לתשלום; אדרבה, דבר כזה נאסר, כפי שנראה מאוחר יותר במסכת זו. פירוש הדבר שהרב היה צריך להתפרנס בכוחות עצמו ולא לקבל תשלום עבור הרבצת תורה או דין תורה. בחיבורו הגדול משנה תורה [תלמוד תורה פ"א ה"ט] רמב"ם כותב:

גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובליל…

רבי יהושע היה פחמי, רבי עקיבא היה רועה צאן, רבי אליעזר התעסק בפרקמטיה וכיוצא באלו. כמובן, חלק מהחכמים היו עשירים: רבי עקיבא היה בסופו של דבר בעל אמצעים; רבי, העורך של המשנה, היה עשיר מופלג; רבי אלעזר בן עזריה היה אדם עשיר וכיוצא באלו.

אבל לכל החכמים עצם המחשבה שאדם ינצל את ידיעותיו בתורה כדי להרוויח רווחים חומריים או מעמד היתה להם קללה, חרם, נידוי.

המשך יבוא.



דילוג לתוכן