avot-h226
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ד', משנה ה' (חזרה):
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי – אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם.
הסברים (המשך):
ה:
כאשר מזכירים את המושג 'קידוש השם' (או 'חילול השם') עבור רוב בני האדם המושג מעלה מיד דימויים של מות קדושים – בני אדם המוותרים על חייהם ובלבד שלא יחללו את השם (שמו של הקב"ה). אך ברוב המקרים "קידוש השם" הוא דבר הרבה פחות דרמטי. כאשר בני אדם עושים משהו שגורם שלבני אדם אחרים תהיה הערכה גבוהה יותר ליהדות או ליהודים זהו – אפילו שלא בכוונה – מעשה של "קידוש השם". ברור שההפך קורה לעיתים יותר תכופות: כאשר בני אדם עושים משהו שמוציא שם רע ליהדות או ליהודים אזי – אפילו שלא בכוונה – הם חיללו את השם – דבר שעליו, כפי שראינו, רק המוות מכפר.
ו:
ואולם, רמב"ם מציין שישנו סוג מסוים של 'חילול השם' שמיוחד לגדולים בתורה ולמפורסמים בחסידותם. במשנה תורה [הלכות יסודי התורה פ"ה הי"א] הוא קובע:
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות – דברים שהבריות מרננים [מפטפטים באופן ביקורתי] אחריו בשבילם ואף על פי שאינן [ממש] עבירות הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר … ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן… או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם. צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין [יותר ממה שהדין דורש].
כמובן, רמב"ם גם מציין את ההפך:
וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו [מביישים אותו] ונושא ונותן באמונה… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה'…
ז:
רבי יוחנן בן ברוקא אומר (במשנתנו) שכל מי שמחלל את שם שמים בסתר יקבל את עונשו בפומבי. דוגמה הולמת ביותר אפשר לראות במה שמסופר על דוד המלך [שמואל ב יא-יב].
המלך ראה במקרה אישה (בת שבע) רוחצת על גג ביתה. מלא בתאווה אליה הוא לוקח אותה למיטתו למרות שנאמר לו שהיא אשת איש. כאשר מאוחר יותר בת שבע מודיעה לו שהיא הרה דוד ניסה ליצור מצב שבו הבריות יחשבו שאבי הילד הוא בעלה של בת שבע, אוריה. וכך לאוריה, קצין בחיר בצבא, ניתנת חופשה, אך הוא מסרב לחזור לביתו ולאשתו. לבסוף, ביאושו, דוד שולח אותו חזרה ליחידתו עם פקודות סודיות למפקד בשטח שעליו לדאוג לכך שאוריה יוצב באופן שבו הוא ודאי ייהרג בקרב. הוראותיו של דוד מבוצעות.
כעת דוד נשא את בת שבע לאישה. כמה ימים לאחר מכן מתעמת איתו נתן הנביא, שממציא סיפור שהוא ידע שיגרום לדוד לזעום [שמואל ב יב א-ט]:
שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ:
ואז נתן מאשים את דוד ישירות:
אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:
דוד מיד מלא חרטה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה':
מעשיו של דוד לא היו רק פשע נגד אוריה, שימוש לרעה בזכויותיו כמלך ועברה מוסרית: הן היו דוגמה יוצאת מן הכלל לחילול השם. ולכן נאמר לו:
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ:
מפני ש-"כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי".
שאלות ותשובות:
משנה ד בפרקנו (אבות 223) מציגה את תורתו של רבי לויטס שעל בני האדם להיות שפלי רוח מפני "שתקוות אנוש רמה".
יעקב חיניץ כותב:
הדמוי של "רימה" והטיעון לשפלות רוח של האדם שנובעת מתמותתו, לא מוצאים חן בעיני. על הקב"ה אנחנו אומרים [מגילה ל"א ע"א] "בכל מקום שאתה מוצא את גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענוותנותו." מדוע לא נכל לומר את ההפך על האדם: היכן שאנו מוצאים את סופו האומלל ואת ענוותנותו שם אנו מוצאים גם את גדולתו. כפי שאנו אומרים בנעילה: "ותכירהו [את האדם] לעמוד לפניך". אנחנו בדמותו. ראו את נפלאות מוח האדם, את דמיונו, את הישגיו. יתר על כן, אם אכילה על ידי תולעים אמורה לעשות אותנו לשפלי רוח, מה עם נקבור את עצמנו באופן שבו הרימה לא יכולה להגיע אלינו? הקפאה, חניטה, שריפה. ומה אילו היינו בני אל-מוות, האם לא יהיה אז מקום לענווה, בהשוואה של הסופיות שלנו עם נצחיותו? אני מודה שהמחשבה על רימה כואבת, במושגים של מות אשתי, ומותי אני. אבל משיכה לענוותנות אנושית צריכה להיות מבוססת על יסודות נעלים יותר. הענווה היא צנועה, מדויקת, הוגנת. הגאווה היא אכזרית, טיפשית, כוזבת.
הודעה:
בית המדרש הוירטואלי יוצא כעת לחופשתו המסורתית בסוכות, כך שהשיעור הבא בסדרה הזו יהיה, אי"ה, ביום שני, 16 באוקטובר.
הרשו לי בהזדמנות זו לאחל לכולם חג שמח.
עמוד הבית |
חיפוש בארכיון |
ארכיון של מסכת אבות |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור
זאת הכתובת לשאלות, הערות, הארות, ובקשות. אם המסר שלך יופיע באחד מהשיעורים הוא יופיע תחת שמך;
אחרת נא לכתוב במסר שלך באופן ברור "לא לפירסום".
בדרך כלל השיעורים של חוג המשניות משוגרים בימי שני וחמישי.
השיעורים של חוג ההלכה (באנגלית) משוגרים בימי שלישי.
עבור שיעורים אלה אין תשלום וכך יהיה גם בעתיד.
אם שיעור זה או אחר הסב לך הנאה נא לשקול את האפרשות לבצע תרומה מקוונת ומאובטחת לתנועה המסורתית, שמעניקה חסות לשיעורים של בית המדרש הווירטואלי. נא להקפיד ולציין שתרומתך היא עבור "בית המדרש הוירטואלי" בתיבה המכונה "My Gift Allocation". כל התרומות לבית המדרש הוירטואלי מעניקות הקלות במס.
נא להשתמש בקישורית זו כדי להגיע ל-<טופס תרומה
לתנועה המסורתית.