avot-h225

א:
רבי יוחנן בן-ברוקא היה תנא שחי בתחילת המאה השניה לספירה. הוא היה תלמידו של רבי יהושע בן חנניה, שאותו פגשנו באריכות בפרק ב'. הוא היה מיומן הן בהלכה והן באגדה, ולמרות שאין הרבה הלכות שנמסרו בשמו רובן התקבלו על ידי עמיתיו החכמים כהלכה.

ב:
התורה [ויקרא כב לב] פוסקת בתמציתיות:

בפסוק שתי מצוות: חובה אחת היא לקדש את שמו של הקב"ה; כלומר שעלינו להאמין שהקב"ה קדוש ולירא ממנו ביראת כבודו. השניה היא חלופה על דרך השלילה: עלינו להימנע מחילול שמו של הקב"ה. במשנה תורה [יסודי התורה פ"ה ה"א] רמב"ם גם כן הסדיר זאת בתמציתיות:

והוא מצטט את שני חלקי הפסוק מחומש ויקרא.

ג:
בעוד שלא התורה עצמה ולא החכמים בבואם לפרשה טורחים במיוחד בעניין שתי המצוות הללו אין פירוש הדבר שאין להבינן כרבות חשיבות באמת. הכוונה הפשוטה היא שהם יצאו מכלל הנחה שחשיבותן של שני המצוות האלה (שהן פשוט דמויות ראי אחת של השניה) מובנות מעליהן. ההשלכות ההלכתיות העיקריות התייחסו לשני ההיבטים של החוק שמוזכרים במשנתנו על ידי רבי יוחנן בן ברוקא: חילול השם בפומבי – על פי רוב בכפיה – וחילול השם הפרטיות – על פי רוב מרצון. ההשלכות ההלכתית האלו אינן מענייננו כאן.

ד:
החשיבות המוסרית הגדולה של הלכה זו אולי מצוינת יותר מכל בהקשר ליום הכיפורים. שוב במשנה תורה [תשובה פ"א ה"ד], רמב"ם מסביר כאשר הוא מאגד את החוקים: תשובה אמיתית היא תנאי מוקדם הכרחי למחילה הניתנת ביום כיפור. אין מחילה ללא תשובה. ואולם, למרות שתשובה היא תמיד תנאי הכרחי למחילה היא לא תמיד תנאי מספיק לקבלת סליחה מהקב"ה.

רמב"ם מסביר שיש חטאים ש-"עצמו של יום הכיפורים" מכפר עליהם היכן שיש תשובה אמיתית. ואולם, ישנם חטאים יותר חמורים, עליהם מחילה אינה כל כך פשוטה. בכמה מקרים יום כיפור גורם לכפרה מותנית שהופכת למחילה גמורה רק אחרי שהחוטא מתייסר (ממחלה או מייסורים אחרים) בגלל חטאו. ואז הוא מוסיף:

המשך יבוא.

ב-אבות 221 כתבתי: בזמנים שעברו היה די להציע שהתענוג שאנו נותנים לקב"ה כאשר אנו מקיימים אחת ממצוותיו הוא שכר הגון לכשעצמו. כיום, כמובן, הצעה כזו לא תתפוס- פרט לחוגים פונדמנטליסטיים מסוימים, אולי.

מיכאל לוין כותב:

אך כיום, "חוגים פונדמנטליסטיים מסוימים" כוללים חלק גדול יותר מהאוכלוסיה מאשר בעבר. אינני יכול לדבר מתוך ידע על מדינת ישראל, אך בארה"ב, המיעוט הפונדמנטלי גודל: יותר חילוניים נושרים לחלוטין מחיים דתיים, ותנועות דתיות לא-פונדמטליות (פרוטסטנטיות ליברלית, יהדות קונסרבטיבית וכד') נמצאים בדעיכה – הן ביהדות והן בנצרות.

אני משיב:

חושבני ש-'פונדמנטליות' תמיד היתה חלק מאירגון דתי. אך אני מסכים עם מיכאל כי נראה שהחיים בעולם החילוני המודרני יצרו רתיעה המתבטאת בעלייה בפונדמנטליות. ואולם, אם מיכאל צודק בהערכתו שבגלל העלייה הזו בפונדמנטליות "יותר חילוניים נושרים לחלוטין מחיים דתיים" אזי יש סכנה חמורה ליהודים פונדמנטליים. מפני שאם (ואני לא יודע אם כך הוא) התנהגותם הדתית כל כך קיצונית שהיא גורמת ליהודים אחרים להיות עוינים כלפי היהדות אזי הם בסכנה גדולה של חילול שם שמים – כפי שנראה, אי"ה, בשיעור הבא.

בגלל יום כיפור השיעור הבא יהיה, עי"ה, ביום חמישי, 5 באוקטובר.

הרשו לי, בהזדמנות זו, לאחל לכולם צום קל – מפני שהצום הוא החלק הקל ביום כיפור: תשובה אמיתית היא החלק הקשה. יהי רצון שכולנו ניחתם לחיים טובים בשנת התשס"ז – חיים של בריאות, סיפוק ומעשים טובים. אמן.