avot-h224

ה:
משנתנו מהווה בעיה עבור רמב"ם. בכל כתביו הוא מדגיש את הפילוסופיה שלו בעניין טיפוח דפוסי התנהגות נאותה: שביל הזהב. לדוגמה, בחיבורו ההלכתי האדיר, משנה תורה, הוא כותב [הלכות דעות א ג-ד]:

ברור שהוראתו המפורשת של רבי לויטס נוגדת את ההוראה של "שביל הזהב". כיצד אפשר לפרש הוראה כמו "מאד מאד הוי שפל רוח" כהמלצה על דרך האמצע בין שתי דפוסים קיצוניים?

ו:
בפרושו למשנתנו רמב"ם מכיר בבעיתו והוא מתפתל ומנסה לצאת ממנה:

אבל המונח שבו משתמש רמב"ם לקיצוניות השניה, 'שפלות רוח', הוא אותו המונח שבו משתמש רבי לויטס בהוראתו! ושימו לב שרבי לויטס אינו אומר "מאוד הוי שפל רוח", אלא הוא אומר "מאוד, מאוד הוי שפל רוח" – ביטוי יוצא דופן שלכשעצמו מצביע על כך שיש לטפח דפוס התנהגות קיצוני.

ז:
ואולם, במקומות אחרים אנו מוצאים שבאופן כללי חז"ל אכן האמינו שצריך לטפח ענווה באופן קיצוני. ידועה העובדה שהתורה [במדבר יב ג] מתארת את משה כאב-טיפוס לענווה:

אם זה נכון לגבי משה, גדול נביאי ישראל, אדם שהקב"ה דיבר אליו "פנים אל פנים", על אחת כמה וכמה מתאים לבני אנוש פשוטים לטפח ענווה.

ובפרושו על הפסוק הזה רש"י משתמש במונח בו השתמש רבי לויטס: "שפל וסבלן"

ח:
אין הכוונה שעל כל אדם ואדם לא להיות מודעים לערכם. ואמנם, החכמים התעקשו שלכל אדם ואדם יש ערך בסיסי. כשלמדנו את מסכת סנהדרין [באנגלית: סנהדרין 070] ציינו שכאשר העדים בדיני נפשות 'הוזהרו' על גודל האחריות שלהם – על כך שחייו של הזולת תלויים בעדותם – מזכירים להם שעל כל אדם ואדם לומר לעצמו, "בשבילי נברא העולם".

ט:
יש הבדל בין מודעות לערך עצמי ועמידה עצמית מול הקב"ה לבין החטא של התרברבות יהירה בהישגים ובעמדה שאליהם הגענו – אפילו בעיני עצמנו. ולכן אולי יש כאן אחרי הכל שביל זהב: דע את ערכך אבל מאד מאד הוי שפל רוח.

ב-אבות 218 פגשנו את הוראתו של בן-זומא שמתארת את העשיר האמיתי כמי ששמח בחלקו. יעקב חיניץ כותב:

מעניין שמותר לנו לבקש בתפילת ברכת החודש "חיים של עושר וכבוד" בעוד שבברכות השחר אנחנו מצמצמים את ההודאה בנוסח "שעשה לי כל צרכי." יש פה קצת סתירה: האם אנו מצווים להסתפק במועט, ברוח "איזהו עשיר השמח בחלקו?" – או האם מגיע לנו את הרווחת הדעת ומושגים של עשייה גדולה בתחום צדקה חשובה לציבור, או אולי אפילו רכישת אמצעיים להעניק לבנים שלנו זכויות ורכוש למעלה מן הרגיל? מה נכלל ב"חיים של עושר וכבוד?" זה נשמע כמדריגה יותר גבוהה מ"פרנסה" גרידה!

אני משיב:

בעוד שיעקב מעלה כאן נקודה מעניינת אינני חושב שבסופו של דבר יש בה סתירה גדולה. התנא (בן-זומא) הציע אידיאל: אתם תהיו עשירים באמת רק כאשר תהיו שמחים במה שהקב"ה נתן לכם. האמורא (רב, מחבר התפילה שאליה מתייחס יעקב) מבקש מהקב"ה לספק לו עושר כדי שיוכל לעשות חסד (שכך הם חיים של כבוד). אבל, בוודאי, הוא יסכים שכל מה שהקב"ה יתן לו הוא עושרו.

הרשו לי רק להוסיף שברכת השחר שאליה התייחס יעקב ("שעשה לי כל צרכי") תוקנה במקור כברכה שנאמרת כאשר נועלים נעלי עור. נעלי עור, שנחשבו למותרות, אין נועלים ביום כיפור; ולכן רבים נוהגים להשמיט ברכה זו ביום הכיפורים.

בגלל ראש השנה השיעור הבא יהיה, עי"ה, ביום חמישי, 28 בספטמבר.

בהזדמנות זו הרשו לי לאחל שנה טובה לכולם. מי ייתן וכולנו ניכתב לחיים בשנת התשס"ז – חיים של בריאות, סיפוק ומעשים טובים. אמן.