דף הביתשיעוריםAvot

avot-h223

נושא: Avot

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל


מסכת אבות, פרק ד', משנה ד':

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

הסברים:

א:
ברוב כתבי היד של המשנה שהגיעו לידינו החלוקה למשניות בפרק זה מקרית למדי. למען הבהירות חילקתי משנה אחת לכל חכם. עקב לכך, ברור שמספור המשניות יהיה שונה מאשר במהדורות אחרות – במיוחד אלו המופיעות בסידורים.

ב:
אנו יודעים כמעט ולא כלום על רבי לויטס, החכם שהוראתו היא הנושא של משנתנו. זוהי הופעתו היחידה במשנה ובגמרא (אבל הוא גם מצוטט שלוש פעמים בחיבור מדרשי מאוחר הנקרא פרקי דרבי אליעזר). 'לויטס' זה 'לוי' בלטינית, אך כבר ראינו כמה דוגמאות של חכמים שהיו בעלי שמות יווניים או רומאיים בסגנונם.

ג:
למושג 'איש יבנה' יכולות להיות כמה משמעויות. כמובן, יתכן וזה פשוט שם המתאר את מקום מגוריו של החכם. אפשרות אחרת, יתכן וזה מציין את העובדה שרבי לויטס היה חבר בסנהדרין שישבה ביבנה במשך כשישים וחמש שנים החל בשנים שאחרי שנת 70 לספירה. ואחרון, המושג יכול לציין שרבי לויטס היה אישיות חשובה ביבנה: אולי הוא היה 'מרא דאתרא' כביכול.

ד:
הוראתו של רבי לויטס שבמשנתנו פשוטה מאוד להבנה. הולם לבני אדם להפגין ענווה גדולה בחייהם: אל להם לשכוח שיעדם הסופי הוא הקבר שבו גוויותיהם ירקיבו ויהיו 'מזון לרימה ולתולעת'. הרעיון דומה לזה שהציע ויליאם שיקספיר [המלט מערכה 4 תמונה 3]: כאשר המלט נשאל היכן החביא את גופתו של פולוניוס הוא משיב מיד שפולוניוס נמצא

בסעודת-הערב… לא במקום שהוא אוכל, אלא במקום שאוכלים אותו; כנסת גדולה של תולעים פוליטיים כבר שוקדת עליו. התולע – הלא מלך-המלכים הוא בכל עסקי האכילה. אנו מפטמים את כל היצורים שבעולם, כדי לפטם בהם את עצמנו, ומפטמים את עצמנו, למען הרמה. המלך השמן והקבצן הכחוש – הלא מטעמים שונים הם, מאכלות שנים, אך לשולחן אחד; זה סוף-פסוק…יכול אדם לצוד דג בתולעת, שאכלה מבשרו של מלך, ולאכול את הדג, שבלע אותה תולעת.

רבי לויטס הביא את הרעיון בתמציתיות גדולה יותר.

המשך יבוא.

שאלות ותשובות:

בדיון שב-אבות 218 הזכרנו את העובדה שבן-עזאי נשאר רווק. אד פרנקל כותב:

אני מסוקרן מהאפיזודה בעניין בן-עזאי שציינת בשיעור הקודם. מה שמסקרן אותי היא ההצהרה האחרונה שלו "ומה אעשה? – שנפשי חשקה בתורה! אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים." מהערתו אני מסיק שנישואין והעמדת צאצאים היו קשורים עם התאהבות באישה. לעיתים קרובות, אפילו עם דוגמאות מנוגדות כמו אהבתם של רבי עקיבא ורחל, אנו מדמיינים את אבותינו כמי שכמעט באופן כולל נישאו בעזרת שידוך. אולי אני דוחק חזק מדי, אבל בשבילי הערתו של בן-עזאי מרמזת על כך שהתאהבות לא הייתה סיבה יוצאת דופן לנישואין.

אני משיב:

אינני רואה סיבה מדוע אל לנו להניח שרוב מקרי הזוגיות בעבר היו תוצאה של משיכה הדדית. טבע האדם ומיניות האדם לא ישתנו בכמה אלפי שנים בלבד. מצד שני, וודאי נכון הוא שבזמנים עברו שידוכים היו יותר שכיחים מאשר בימינו – לפחות מאשר בתרבות המערבית. דומני – למרות שאין לי נתונים סטטיסטים להציע – שנישואים משודכים אינם פחות מוצלחים מנישואים שנוצרו על ידי משיכה בין בני הזוג. המשיכה לעיתים פוחתת עם הזמן ואם זה היה הבסיס היחיד לאיחוד אזי זה מבשר רעות לסיכויי הנישואים – כפי שיתכן ומורים שיעורי הגירושין בחברה המודרנית. לשמחתי, אני נוטה להסכים עם אד בפעם הזאת.

הודעה:

השיעור הבא יהיה אי"ה ביום ה', כ"ח באלול, 21 בספטמבר.



דילוג לתוכן