avot-h211

ה:
ושמא עלינו לשאול את עצמנו מדוע רבי אליעזר בן חסמא חושב ש-'קנים' – ההלכות העוסקות בעניינים הקשורים עם קורבנות מהעופות – הן "גופי הלכות", בעוד שמן הסתם אחרות הוא מחשיב כפחות חשובות. ושמא עלינו גם לשאול את עצמנו מדוע הוא קושר את הפן הזה של עשייה הלכתית עם ההלכות שקובעות "פתחי נידה".

ו:
התורה [ויקרא יב א-ו] מצווה:

מותר לשאול מהו החטא של האישה חטאה בלידתה שבגללו היא נדרשת להביא קורבן חטאת. הגמרא [נידה ל"א ע"ב] מציעה שכאשר האישה מתפתלת בחבלי הלידה, מתוך כאבה יתכן והיא תידור לא לקיים עוד יחסי אישות עם בעלה – נדר שתצטער עליו ואפילו תתעלם ממנו אחרי שהילד נולד. לי נראה שיותר סביר שהקורבן הזה קשור ברגש של הכרת תודה על לידה שעברה בשלום, שהרי שנאמר לנו [משנה שבת ב ו] כך:

אישה היתה מביאה אחד מן העופות הללו לכל לידה שעברה בשלום. ואולם, לא היה זה קל לאישה – שעל פי רוב התברכה בילדים רבים שבהם היא מטפלת – לעשות את דרכה לירושלים להקריב את הקורבן; ולכן רוב הנשים היו צוברות את הקורבנות, כביכול, ובפעם הבאה שהן עולות לירושלים לרגל היו מקריבות ציפור אחת על כל לידה מאז הביקור האחרון בבית המקדש. הווה אומר שרוב הנשים היו מקריבות כמה וכמה ציפורים בכל פעם.

ז:
כשלמדנו מסכת תמיד ציינו שהעזרה הגדולה ביותר והחיצונית ביותר של בית המקדש היתה ידועה כעזרת הגויים מפני שאפילו מי שאינם יהודים הורשו להיכנס לעזרה הזו. עזרת הגויים כללה שוק שבו בני אדם יכלו לקנות בהמות, עופות ודגנים בשביל הקורבנות שביקשו להקריב. בעלי עסקים הם בעלי עסקים בכל מקום ובכל תקופה ולפעמים הם מנצלים את המצב. אחד מהמצבים הללו היה שמחירי היונים והתורים תמיד עלו באופן חד סמוך לפני הרגלים, כאשר נשים רבות עלו לרגל לירושלים עם משפחותיהן.

ח:
חכם אחד שהחליט לשים קץ להעלאת המחירים השערורייתית היה רבן שמעון בן גמליאל (שמת במהלך המרד הגדול ברומאים). במקרה אחד, מסופר לנו [משנה כריתות א ז], מחיר של 'קן' [זוג ציפורים] בירושלים הגיע לדינר זהב! (מה שווה ערך לבערך 25% מההכנסה החודשית של העובד הממוצע!)

כך שלי נראה שבמשנתנו רבי אליעזר בן חסמא אומר שטיפול בבעיות כמו זו שרבן שמעון בן גמליאל טיפל בה הוא חלק חשוב מאוד בעבודתו של חכם אמיתי.

המשך יבוא.

בעניין אבות 207 דרק פילדס כותב:

כתבת בסוף שיעורך, "הקב"ה נתן לנו את התורה והקב"ה נתן לנו את היכולת לרכוש חכמה. עלינו להשתמש בחכמתנו כדי להבין את התורה: שהרי אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה." בודאי, גם אמת היא שעלינו להשתמש ב-"יראה" שלנו כדי להבין את ה-"חכמה" שלנו. הבנת עובדות מדעיות אינה אומרת לנו דבר על המוסריות של העובדות האלו. התורה נתנה לנו, לא כדי לחנך אותנו במדע, אלא כדי לאפשר לנו לשפוט מוסר בעולם שהקב"ה ברא.

באותו עניין ארט קמלט כותב:

חכמה/יראה נראות כשכתוב של איוב (כח כח) "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה." כתשובה ל-"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?" (כח יב) כיצד מתאימה עצתו של איוב ש-"שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. " (לז כג) עם השיעור הזה על כיצד להבין/לתפוס את האלוהים? הקב"ה אומר לאיוב שאיננו מסוגלים לעשות או לדעת כל אחד מאין סוף הדברים שהוא מונה, למרות שלבני האדם יש תשוקה טבעית לרצות ולהמשיך ולנסות להבין את הקב"ה.

אני משיב:

כשלימדתי בכיתה הסיכום שלי לספר איוב – שהוא בהומור ולא כל כך ביראת כבוד – היה כדלקמן: במהלך הספר איוב שואל את הקב"ה "למה?". ממש בסוף הקב"ה עונה לו: "ככה!".

נראה לי שהמסר הסופי של מחבר ספר איוב הוא שאדם בן-אנוש לעולם לא יוכל להבין את דרכיו של הקב"ה מפני שאנו ויכולתנו להבין פשוט יותר מדי מוגבלים.